תהש או איכילוב? וואו אני בלבטים עצומים בין השניים! מתלבטת בטירוף.... איפה יולדים? מצד אחד דוד שלי מיילד בתה"ש ( יש פרוטקציה אבל גם לא נעים שיראה אותי במצב הזה). מצד שני איכילוב הכל חדש והייתי בכנס וזה נשמע מעולה! מה אומרות? איך החלטתן?

על תצחקו עלי אבל לא יודעת לקצוץ ירקות ואני צריכה לקצוץ פטרוזיליה לקבב אפשר לעשות בזה או רק ביד?

באיזה שבוע עשיתן צילומי הריון??

מישהי מכירה רופאים ומיילדות שעושים לידה פרטית בלניאדו או בכל בית חולים אחר? אשמח לשמות

liran_zemach השנה היא 1920- ג׳ון ב.ווטסון הוציא ספר הורות בו הוא הנחה הורים לשים את הילד בלילה במיטה, לתת נשיקה רק על המצח ולצאת. ואם הוא היה ילד טוב אז הוא רשאי לקבל גם טפיחה על הגב. Fast forward to 1980 2 רופאים אמריקאים בשם וויסבלט ופרבר החליטו לקחת את זה צעד אחד קדימה. Cry it out- הומצאה על ידי וייסבלט ואילו פרבר המציא את שיטת הבכי המבוקר בה נותנים מענה לתינוק תוך השהיית תגובה למספר דקות בכל פעם. (או בשפתינו ״מענה לבכי״). להלן דבריו של ד״ר גאבור מאטה על שיטת פרבר: ״כרופא משפחה נהגתי לתמוך בשיטת, וכהורה יישמתי אותה בעצמי. עם הזמן התחלתי להבין שהשיטה מזיקה להתפתחות התינוק ולבריאות הנפשית של הילד לטווח הארוך. השיטה נראית פשוטה: ״תוך בערך שבוע, התינוק שלך ילמד שבכי לא מרוויח יותר מאשר בדיקה קצרה שלך, ולכן זה לא שווה את המאמץ. כך הוא ילמד להירדם בעצמו מבלי עזרתך״ (ציטוט דבריו של פרבר). אבל השאלה הגדולה היא- באיזה מחיר? מה עוד לומד תינוק כאשר מתייחסים אליו כך? ומה ההשפעה של למידה כזאת? בני אדם לא יכולים להיזכר במודע מה הם ״למדו״ בשנה הראשונה לחייהם וזאת בגלל שמבני המוח המאחסנים זיכרון נרטיבי עדיין לא מפותחים בגיל הזה. אבל מחקר נוירופסיכולוגי הראה שלבני אדם יש מערכת זיכרון הרבה יותר חזקה, שטבועה במערכת העצבים, והיא נקראת זיכרון פנימי. הזיכרון הפנימי מקודד את ההיבטים הרגשיים של ניסיון מוקדם, זיכרונות רגשיים אלו עשויים להישאר לכל החיים. הם משמשים כתבנית לאופן שבו אנו תופסים את העולם ולדרך שבה אנו מגיבים להתרחשויות מאוחרות יותר. (גם ללא הזיכרון של האירוע המקורי). האם העולם הוא מקום ידידותי ומטפח, או מקום אדיש ועוין? האם אני יכול לסמוך על בני אדם אחרים שיכירו, יבינו ויכבדו את הצרכים שלי? או שעליי להיכבות רגשית כדי להגן על עצמי מפני תחושה של פגיעות? אלו שאלות עקרוניות שאנחנו פותרים בעיקר עם מערכת הזיכרון המרומזת שלנו ולא עם המוח המודע שלנו. המסר המרומז שתינוק מקבל כשמתעלמים מהבכי שלו הוא שהעולם- שמיוצג על ידי האם- אדיש לרגשותיו. זה לגמרי לא מה שהורים אוהבים מתכוונים. למרבה הצער, הכוונה ההורית זה לא מה שהתינוק ישלב בתפיסת העולם שלו, אלא הדרך שבה ההורים מגיבים אליו. כשתינוק נרדם אחרי זמן ממושך של יללות ובכי מתוסכל שזועק לעזרה- לא מתרחשת למידה. זה לא שהוא למד את ״המיומנות״ של הירדמות, אלא המוח שלו נכבה- כדי להימלט מהכאב העצום של הנטישה. זה מנגנון נוירולוגי אוטומטי. למעשה, התינוק מתייאש ומוותר

אם אתן סובלות מבעיות בריאותיות שלא קשורות להיריון, כמו למשל שפעת או כאב גרון, אתן פונות לרופא המשפחה או לרופא שמלווה בהיריון?