כתבתי שיר, על חרדות. שמשתלטות עלי לאחרונה... בגלל שאני מרגישה שכמעט כולן עוברות אותו דבר, משתפת. אולי יעניין מישהי ♥️😂 עם היפגשות הזרע והביצית נוצרת לה בתוך בועה מוגנת, החרדה. היא שטה לה, עטופה בקרומים, שמורה, כמעט ולא ניתנת לפגיעה בין האיברים. ברחם בבטן בגפיים.. מוצאת משכן חביב בין חדרי הלב. אך משכנה האהוב ביותר הוא בארמון הממלכה, במקום בו הכל מנוהל בעיר הבירה- הראש. כשהיא מגיעה לשם היא עושה ככל יכולתה להפוך לשליטה. יוצרת קשרים, מפתחת תוכניות, משפיעה. ויחד עם הזרע והביצית, שמזמן הפכו לעובר, ולתינוק היא גדלה וגדלה, צוברת כח, נעה ובועטת, נלחמת על קיומה. אני מקבלת אותך חרדה יקרה. מכירה בקיומך.. את לנצח תהיי ואני מציעה לך חברות. בכל פעם שתבואי לביקור, אגיד שלום יפה ואארח אותך. נשתה יחד כוס תה או שאולי נשכב במיטה ופשוט נבכה מפחד. אבל צר לי, אהובה את לא יכולה להשתלט לי על כל הזמן. אני חייבת לפנות זמן גם לרגשות אחרים. את זוכרת את השכנה שלך, בבועה לידך שנולדה ממש איתך השמחה.. וההתרגשות. וקצת העצב וההחמצה. הבועה של הנחישות וזאת שצריכה הכי הרבה מקום, בועת האהבה. ויש גם את זאת, שלפעמים מתעתעת, נמצאת ונעלמת אבל הכי חזקה, מצטערת יקרתי היא זו שבאמת שולטת, זאת האמונה. אז חרדה, אהובתי אני לא מגרשת אותך חס וחלילה, אלא מרגישה. בית תמיד תמצאי אצלי, מבטיחה. רק תצטרכי למצוא דרך לחיות עם כולם בשלום. זאת אומרת, תפסיקי להשתלט.. אפאחד לא אוהב שתלטנים. ויאללה, בבקשה, כבר מהיום!