יש כאן בנות שלא רצו שאמא תלווה אותן בלידה? יש לי חברה שעושה לי רגשות אשם, כי אמרתי לה שאני רוצה שרק בעלי ודולה יהיו נוכחים בלידה. אני הבת היחידה וזאת הולכת להיות הנכדה הראשונה להורים שלי. אז חברה אומרת שאני לוקחת לה את ההזדמנות לחוות משהו כל כך עוצמתי ומרגש כמו לידת הנכדה הראשונה. למה אני לא רוצה? אמא שלי מושלמת ,אישה הכי מקסימה, אוהבת, דואגת.. לפעמים קצת יותר מדי. אני יודעת שזה נובע נטו מאהבה, וכי אני הבת היחידה. אבל במצבים קשים לאמא שלי יש נטיה לרחם עלי. ושוב פעם, אני באמת מבינה שזה נובע מאהבה ודאגה שלה כלפי והרצון שיהיה לי טוב, אבל היו לנו תקופות בחיים שהיו לי בעיות בריאות מסוימות ואמא שלי כל פעם הייתה מסתכלת עלי עם דמעות בעיניים. בתור מתבגרת היה לי קשה לנסח את עצמי, בדיעבד אני מבינה שהיה לי חשק להגיד לה "אמא, אני חיה, למה את בוכה עלי?". לכן אני חוששת שבלידה היא תהיה מאוד עדינה איתי, תלטף , תתמוך ותרחם. וברגע שמרחמים עלי, אני מתחילה לרחם על עצמי ולבכות. מה גם שאני טיפוס היסטרי גם ככה. כלומר אני מעדיפה שיהיה איתי מישהו שלא יגיד "אוי מסכנה שלי כמה כואב לך, לא נורא, בואי ננשום ביחד", אלא יותר בכיוון של "כואב לך? זה בסדר, ככה זה אמור להיות, אבל יותר כואב מזה לא יהיה". כלומר מישהו רגוע ואובייקטיבי שיתמוך בי מבלי לרחם עלי, זה יתן לי כוחות. אתמול אימא שלי שאלה מי אני רוצה שיהיה איתי בלידה. עניתי לה שדולה ובעלי. היא שאלה "אותי את לא צריכה?" אז עניתי לה עם חצי חיוך כזה ש"אימוש יש לך נטיה לרחם עלי, אז מעדיפה שלא". היא צחקה ואמרה "מה פתאום" ואז הזכרתי לה את הסיטואציות ההן שתיארתי בתחילת הפוסט והיא הבינה למה אני מתכוונת ואמרה "לי חשוב שתהי רגועה בלידה. אני יודעת שבד"כ אני מאוד מרגיעה אותך. אם יהיה לך רגוע עם דולה ובעלך, זה בסדר גמור, רק שיהיה לך טוב". ואני מאתמול מרגישה רגשות אשם. אתן חושבות שאני צריכה לדבר איתה שוב? לוודא שהיא לא נפגעה? מה להגיד לה? היא באמת מרגיעה אותי בד"כ , כלומר היא לא טיפוס היסטרי, להפך, מאוד עוטפת. אני פשוט נורא דואגת באמת מרחמים בלתי נשלטים ושזה יגרום לי להרגיש ילדה קטנה וחלשה.