כן,אני יכולה לשתף שאני מבינה אותך ממש...ככל שזה מתקרב זה הופך לאמיתי יותר. אני נכנסתי לחודש שמיני עכשיו ואני בלי בן זוג,הריון לא מתוכנן... מה שמעצים את החווית הריון שלי למשהו אחר.. המשפחה גם דתיה ככה שהכל דיי מורכב ומשפיע עלי מאוד.. מרגיש לי ששום זמן בעולם לא יספיק כדי לעכל את החיים החדשים שאני הולכת לקראתם,מרגיש לי מישומה שאני חיכיתי לזה ורציתי בזה יותר מתמיד וזה מוזר אם היו מדברים איתי לפני שנתיים זה היה הדבר האחרון שאני חשבתי עליו,הייתי ממש נגד. אני בת 24 ואני יכולה להגיד שאני לא חושבת שאפשר להיות מוכנים לזה באמת,גם אם זה מתוכנן,גם אם זה בגיל שאת כבר בשלה לזה..גם אם זה אחרי אינספור ניסיונות ..תמיד זה יכניס ללחץ וחששות ותחושות חדשות שלא חווינו מעולם... אני אישית גם הפכתי לסופר רגישה.. אני גם אחת שנוטה לדכאון והשמחת חיים די נעלמה ממני.. דווקא המחשבות על הלידה מכניסות בי ריגושים... מרגישה בתוך בועה ולא באמת מבינה מה קורה איתי ואי אפשר לעצור את הזמן ולנשום שניה... מה שבטוח שחייב לדבר על זה.. לעשות משהו בשביל עצמנו שלא קשור לנושא ההריון..אפילו הדבר הכי קטן שיהיה רק שלך..אין לי דוגמא לתת כי אני בעצמי לא יודעת.. רוב התקופה בקושי עבדתי,עכשיו הפסקתי לגמרי ודיי ירדה לי המוטיבציה..משתדלת לא להיכנס לדיכאון מהשעמום ומהחוסר חשק לעשות דברים ובעז"ה זה יעבור...

אצלי זה בא בגלים.. אני שבוע 38. יש ימים שרק בא לי ללכת לבית חולים וללדת וכל היום מדמיינת איך אני מחבקת את הקטנה שלי ומניקה ומטפלת בה ויש ימים שאני נשארת בפיג'מה בבית ורק מחכה שהזמן יעבור ואין לי חשק לכלום והפחד חודר.. אני חושבת שחשוב להעסיק את עצמך בדברים שאת אוהבת. להתכונן פיזית ונפשית. להקיף את עצמך באנשים שאת אוהבת שאת חשובה שלהם. שידעו לפנק אותך בעיקר עכשיו ובתקופה הראשונה אחרי הלידה... תחשבי גם שזה הכי טבעי לפחד. כל דבר חדש מפחיד ומרגש אותנו. אז לקבל את הרגש אבל יחד איתו לנסות לשמח ולהרגיע את עצמך כמה שאת יכולה