כבר לא יכולה יותר 😢 אני מרגישה שאני כבר מתמוטטת... עם בן 11 חודשים, עובדת במשרה מלאה. כל יום אני קמה ב5 וחצי בבוקר וחוזרת הביתה בשעה 5 וחצי בערב לפחות... כל הטיפול של הילד נופל עליי כי בעלי סטודנט, חוץ ממקלחות שלו ומדי פעם כלים שהוא עושה. הכל, כביסות בישולים, קניות, סידורים, ריצות לרופאים וכמובן העבודה התובענית שלי. אני גם לא ישנה בלילה כי הוא מוציא שיניים ועם חרדת נטישה ומאוד קשור אליי. אתמול בעלי חזר בלילה ממבחן, איכשהוא ניקיתי חצי בית לבד (לא הספקתי), הקטן עוד צורח... התחלתי להתעצבן על זה שהוא לא מעורב. אני כבר לא יודעת איך זה התגלגל לשם, הוא אמר מלא משפטים שמעצבנים אותי ושנינו כבר איבדנו את זה, הוא בטוח שהוא עושה מספיק ובתכלס הוא לא רואה אותי טובעת... גופנית ונפשית בכל החיים המטורפים האלה. פשוט כל יום בשעה 10 וחצי בלילה כשהילד נרדם סוף סוף אני מתחילה לנשום ולארגן את הבית לבשל ולכבס... וגם זה במהירות כי אני יודעת שהוא שוב הולך להתעורר ב12-1 בלילה... ודיי נמאס לי! אני כבר לא יודעת באיזה שפה להשתמש כדי להסביר לו שאני לא מסוגלת יותר. לחפף עם הבית יותר ממה שהוא כבר אי אפשר. בעלי לא יכול בלי לישון 6-8 לפחןת שעןת בלילה וכל הזמן מתבכיין שהוא לא מספיק ולא מספיק בלימודים ומה נראה לו שאני אקח על עצמי יותר ממה שאני כבר לוקחת??? כרגע התפוצצתי, צרחתי, עוד מאתמול... הוא בתגובה היה מאופק (מאמינה שעמוק בפנים הוא יודע שאני צודקת) ואחרי שכבר התחרפנתי (נסו להיות חודשים על גבי חודשים עם שעתיים עד ארבע שעות לא רצופות של שינה בלילה) הוא התחרפן בעצמו וכרגע זה במצב שדיברנו על גירושין... אני פשוט מרגישה שהוא מנצל (לא בכוונה) את הטוב לב שלי ואת התכונה שלי לקחת את הכל על עצמי כשאני רואה שמישהו שאני אוהבת סובל. איך למען השם אפשר לגרום לו להתעורר ולהבין שאני סובלת ככה? כרגע הוא חושב שאני סתם לא יודעת לשלוט בכעסים שלי, אבל אני הגעתי לקצה גבול היכולת שלי להכיל אותי, אותו ואת הילד שלנו...