חייבת לפרוק אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל אז אני פשוט אשפוך את הרוב וזהו.. אני רווקה ואם לתינוק קטן ומושלם בן חצי שנה. לפני שחלקכן תמהרנה לשפוט למה, איך יכולתי וכו.. אומר כבר עכשיו שההיריון לא היה מתוכנן וגיליתי אותו לאחר פרידה מתוסבכת שלא כל כך בא לי לפרט עליה.. בכל אופן החלטתי להביא את הנסיך שלי לעולם בגלל שלא הייתי מסוגלת לחיות עם עצמי אם הייתי מחליטה אחרת. כאשר לחצתי עליו לומר לי מה הוא חושב שצריך לעשות הוא אמר לי בזמני שאני צריכה לעשות הפלה. אבל בסופו של דבר אמר שאני צריכה להגיע להחלטה הסופית והוא ישתף פעולה לא משנה מה אחליט.. לונג סטורי שורט.. לאור המצב אני והאבא חזרנו למעין זוגיות בעל כורחנו ועם הזמן החלטנו לעבור ביחד עוד כשהייתי בהיריון. אציין כבר עכשיו שאני לא רציתי בכך והעדפתי לגדל את הנסיך בלעדיו או מקסימום לגדל את הקטן במסגרת הורות משותפת וכך גם אמרתי לו. עכשיו כשאני חושבת על זה הוא אף פעם לא היה ברור וחד משמעי לגבי זה.. ופשוט שיתף פעולה וסוג של זרם עם הקשר הלא ברור הזה ואני מניחה שכך גם אני. המשפחות של שתינו מעוניינות שנמסד את הקשר אבל אני לא מעוניינת בכך בגלל שאז באמת לא יהיה לי מוצא. לגבי סיפור הלידה שלי.. הסיפור הכי הזוי אבררר מאחר ונאלצתי לעבור לידה קיסרית עקב תאונה אישית שעברתי..לא אכנס לפרטים אבל כן אגיד שהאבא היה שם ותמך בכל רגע ורגע, בין לבין עשה לי סרטים, אבל בגדול תמך והיה שם כשהייתי צריכה. מאז שילדתי וחזרתי הביתה השיקום הפיזי תוך כדי גידול הנסיך היה מאוד קשה מאחר והכל נפל עלי ועל האבא כי אני יתומה אז אין לי למי לפנות ומי שחשבתי שיהיה שם בשבילי ויעזור לי בסוף איכזב.. האבא אף פעם לא הבין איך זה כך וציפה למשהו אחר מהמשפחה המורחבת אבל לא משנה לא נכנס גם לזה כי זה מורכב מאוד.. כיום, אני עדיין יושבת בבית בשיקום והזוגיות עם האבא עדיין בעליות ובעיקר בירידות. הוא לא מבין אותי ואת הצרכים שלי. הוא חושב שאני עושה בכוונה כאשר הוא מציע לעשות דברים ולי לוקח קצת יותר זמן לקום ולהתארגן על עצמי. אני בעצמי לא יודעת מה קורה לי כי אני באמת רוצה לקום ולעשות אבל אני מרגישה מעין כבדות כזו ואני עדיין בשיקום אז אני גם כאובה.. והוא, מנגד, חסר סבלנות איתי וכשאני מבקשת ממנו להיות קצת יותר סבלני ולנסות להבין או אפילו לשאול מה קורה הוא אומר שהוא לא כזה ששואל ומברר וכזה הוא ואין מה לעשות. אז אני נעשית חסרת סבלנות ומעין ״שוברת את הכלים״ או עושה ״שביתה איטלקית״. במצב כזה ובמיוחד אם מדובר בסופ״ש הוא כאילו מנסה להעניש אותי(זו לפחות התחושה) ותופס את הרגליים שלו ונוסע למשפחה שלו שנמצאת בעיר אחרת ולא מנסה ליצור קשר או להסדיר את העניין. אני היא זו שתמיד צריכה להרים את הכפפה.. ניסיתי להציע לו ללכת לטיפול זוגי אבל הוא אפילו לא מוכן לשמוע על זה. עכשיו, אני לא אומרת שאני בנאדם קל כי אני לא.. אבל אני כן מנסה להשתנות אבל הוא כל כך מקובע במה שהוא חושב שאני שהוא לא רואה את זה(כמוהו גם אחרים) אני כל כך מרגישה לבד וכל כך מתוסכלת וכבר לא יודעת מה לעשות.