בעלי... אני בחודש 9 ועד שנקבל את הבית שלנו אנחנו גרים אצל ההורים שלו, מאוד קשה לי עם זה מבחינת הפרטיות כי זה גם עם האחים שבאים והולכים ועם אח שמשתחרר מהצבא... בעלי לא מבין אותי בכלל, מתעצבן כשאני רוצה לשכור דירה עד לכניסה לבית. מרגישה שאנחנו ממש מתרחקים, אין בינינו כלום, שיחות, נשיקות, חיבוקים... כלום. אני יכולה לדבר איתו והוא יוציא את הפלאפון ורק כשאתעצבן ואלך הוא יגיד לי בואי מה רצית... אני בוכה בגללו מלא. אני די בטוחה שאם לא הייתי בהריון הייתי עוזבת אותו. זה לא החיים שאני רוצה, זה לא בן הזוג שאני רוצה... כל העברת הדירה להורים שלו אני עשיתי בחודש 9! הוא לא הזיז את עצמו וכל הזמן טעם שיש לו עבודה, גם כשהיה חוזר בשעה מוקדמת היה מתעצל ולא עוזר לי. הוא טס עוד מעט בלי לומר לי שסגר את הטיסה... שזה בכלללללללל מוגזם. לא יודעת מה לעשות איתו... הוא אטום לשיחה, או שעסוק או שעובד או שנפגש עם חברים... לא מפנה לי בכלל זמן, בקושי עם הילדה, וגם איתה לא עוזר לי. לעזוב עכשיו אני לא אעזוב, לא כשאני הולכת להיות עם שני ילדים קטנים... ומצד שני להמשיך לחיות ככה, גם אם אני מאוד אוהבת אותו, אני לא מסוגלת, זה כאילו אני חיה לבד בלי בן זוג.