התמודדות היי בנות בוקר טוב! יש לי תינוק בן 4 חודשים, מאוהבת בו בטירוף. אני משקיעה בטיפול בו, לקחתי המון עצות ופעילויות שבנות מקסימות ממליצות, אין יום בו אני לא מפתחת אותו עוד קצת, ונהנת מכל רגע, אבל.. זה קשה, ומביא אותי לפעמים למצב בו אני חסרת סבלנות, שאין לי כוח יותר, פשוט גמורה. אז אני ישר שולחת לבעלי הודעות שאין לי כוח, שאני עייפה ממש ושנגמרה לי הסבלנות, ומיד מתחרטת. שלא יחשוב חלילה שאני חלשה, או לא מצליחה לתפקד. אמא שלי אמרה לי שאסור לי להראות חולשה מול בעלי, כי הוא חייב לראות שאני חזקה, ואני לא מסכימה איתה.. למה שלא אוכל לפרוק לבעלי? אם לא לו אז למי? אבל עובדה שבאמת אחרי כל פעם שאני מבקשת עזרה או פורקת אני פשוט מתחרטת על זה.. רוצה להיראות בעיניו וונדרוומן. אז אני היחידה שעושה בבית את כל המטלות, את הבישולים, את רוב הטיפול בילד, אין לי רגע דל, ובעקרון פשוט "משאירה" לבעלי את התפקיד לפרנס.. לא כי אני חושבת שהוא היחיד שיכול לעשות את זה כרגע, אלא כי פשוט ככה אומרת לי הסביבה הקרובה שלי. צריכה את עזרתכן, או אולי סתם חיזוק ועידוד. מה אתן חושבות? להיות כנה עם בעלי ברגעי משבר וחולשה, או לבלוע רוק ולנשוך שפתיים ופשוט להמשיך הלאה? אגב, תרגישו בנוח להגיד שאמא שלי טועה 🤭