עצובה 4 חודשים אחרי לידה ומרגישה שעשיתי את טעות חיי... הטעות ראשיתה בגבר איתו בחרתי להתחתן, לא מכיל, לא עוזר, עובד במפעל משמרות ערב ולילה ככה שרוב החודש אני לבד עם הילדה, רק אני מאכילה, מרדימה, מחליפה טיטולים, מקלחת, קמה בלילה גם בסופי שבוע, עושה טובה שמחזיק אותה שעה ביום וגם זה כי אני דוחפת לו אותה לידיים. אני יכולה ללכת לישון בוכה בלילה מתסכול, עייפות , תחושת חנק וחוץ מלהגיד לי "תיהי חזקה" וללכת לעבודה הוא לא עושה כלום. גם אם אני אכנס למיטה מוקדם והוא יישב בסלון והיא תתעורר הוא לא יגש אליה.. ברקע אירועים שגם גרמו לחוסר אמון מוחלט שלי בו שבמהלך ההריון גיליתי שהוא בקשר עם עובדת מהמפעל שלו שמכירה ממנו ב 15 שנה, קשר שטען שהוא אפלטוני רק חבל שהוא נעשה בסתר... הלכנו לטיפול בדיעבד אני יודעת שהוא פשוט ידע להגיד את הדברים הנכונים... לא מזמן גיליתי שבאותה תקופה הוא גם התכתב ודיבר עם עוד בחורה שעושה רושם שהמקצןע שלה זה זונה וטען שזה בשביל חבר(החבר אישר שזה היה בשבילו) . מצד אחד מרגיש שיש פה אהבה ענקית לפחות מצידי והוא טוען שאוהב מאוד מצד שני יש ימים שאני פשוט שונאת אותו. מרגישה לכודה... אני בדיכאון, ממורמרת, מרגישה מכוערת ומגעילה ופשוט לא שווה. יש רגעים שאני חושבת לעשות סוף להכל אבל אין לי אומץ. אני לא יודעת מה ישרוט את הילדה יותר זה שאני אהיה נוכחת בחייה או זה שלא אהיה שם כי פשוט אין לי כוחות להתמודד יותר עם שום דבר. אמורה לחזור לעבודה עוד חודש וחצי בידיעה שאני לא רצויה שם ויפטרו אותי ברגע שיוכלו . לאן שאני לא מסתכלת הכל חרא. יש רגעים שפשוט אין לי סבלנות לילדה, לא יכולה לשמוע אותה, לא יכולה לראות אותה... לא אפגע בה בחיים אבל פשוט מרגישה שאין לי כוחות להתמודד.