דכאון לפני לידה. אני מוצאת את עצמי כל היום בוכה ומתלוננת על החיים. עצבנית וממורמרת. כבר לא נעים לי מאנשים. במיוחד מבעלי. קשה לי בעבודה, אני מרגישה שמנצלים אותי, מעבידים אותי קשה ממש ולא מעניין אותן בכלל שאני בהריון בחודש מתקדם. וכל הקטע הוא, שבעבודה אני לא מצייצת! אני אומרת להן אמן על הכל! עושה עם חיוך ענק על הפנים כל מה שמבקשים ממני... למה? ר-ק בשביל החופשת לידה, כי אם לא ההריון, כבר הייתי מזמן פותחת את הפה שלי על חצי מהעובדות שם. יום שישי האחרון פשוט העמידו אותי במטבח משעות הבוקר ועד היציאה בצהריים, חילקו לי הוראות על ימין ועל שמאל בלי תודה ובלי בבקשה, בדיבור הכי מתנשא וסובייטי שיש, מלחתוך, ללנקות, ללסדר, לארגן, כלים שוב ושוב, ושוב לחתוך, לנקות, לסדר, לארגן, בזמן שאני עובדת בעמידה ממושכת על הרגליים בלי לציית, נכנסת כל כמה דק מישהי עם בקשה נוספת. אם זה לא מספיק, עוד היה קטע שהיא זרקה לי "לתקתק לתקתק, אצלנו בגן מתקתקים עניינים" נשמה מה לעשות שאני לבד פה מכינה ל20+ ילדים ואין מי שיעזור לי?! (בדרך כלל זה שתיים, היינו בחוסר בצוות באותו היום) המנהלת שלי כלבה כולם סביבי שונאים אותה בקטע אחר, הזהירו אותי ממנה הרבה לפני שנכנסתי לעבוד שם, היא כל הזמן מזכירה את זה שהיא קיבלה אותי לעבודה בהריון ותופסת אותי בביצים!!!!! בקיצור. תודה רבה על תקופת הריון מדהימה מה אני אגיד לכן. מחכה ללידה גם הרבה בשביל לעשות לכולן שם אצבע משולשת וביייייייייי. ולצאת מהדכאון הזה!!