סיפור לילי הוא קם ב11 בלילה לאכול, החלפתי לו חיתול, אכל צד אחד, הרמתי אותו לגרפס, עשה. השארתי אותו עלי להתפנק. התחיל לבכות. שיניתי תנוחה. המשיך לבכות. הרחתי קקי, החלפתי לו (וניסיתי להבין מתי בדיוק הוא עשה שלא שמתי לב) לקחתי אותו אלי. פלט. שמתי במיטה. התחיל לגהק והמשיך לבכות. פלט שוב. סיכמתי עם עצמי לקחת אותו לרופאה לשלול ריפלוקס (למרות שמכל שינויי התנוחות אין פלא שפלט ככ הרבה). הגיע 12, התינוק בוכה בהיסטריה לא משנה באיזו תנוחה. נותנת לו גרפווטר. מרימה, צורח. ומתוך הסרעפים, מתוך החלום בהקיץ, מתוך ההדחקה, מתוך האוטומטיות - פתאום אני חושבת, וואלה, אולי הוא עוד רעב... נותנת לו צד שני והוא שותה שני שלוקים ונרגע, עושה שלושה פלוצים, וב-12 וחצי נרדם. השעה וחצי הכי ארוכות בחיים שלי.