אני לא יודעת אם להגדיר את זה דיכאון... אני קמה בבוקר בלי חשק לכלום מטפלת בילד כמובן אבל לא מעבר... יש לי רגעים יותר שמחים אבל הם בודדים. מרגישה שכבר אין לי זמן לעצמי שלא נדבר על זמן איכות עפ בעלי... עליתי ממש קצת בהריון ועדיין אני ממש לא אוהבת את הגוף שלי אחרי הלידה ובחוץ רק מחמיאים לי וחשובים אולי שזה צומי אבל ממש לא. לא יודעת איך להסביר את מה שאני מרגישה אבל כמו דכדוך כזה בעלי כבר מסתוכל מזה שאני יום ככה יום ככה... מיואשת כבר
אמהותאמהות
💬3 תגובות

תגובות (3)

משתמשת פורטי
משתמשת פורטי9 במאי 2019 בשעה 15:27
אני גם הייתי ככה,לקח 10 חודשים עד שזה עבר,ואז שוב עברתי טראומה,אבל במשפחה ושוב אותו סיפור,אם את חודש חודשיים אחרי הלידה זה בסדר אבל אם זה ממשיך זה לגמרי דיכאון תלכי לקופה ותבקשי עזרה,לי זה הרס את הזוגיות ולקח הרבה זמן להחזיר לקדמותו,ירדתי המון במשקל והייתי נראית רע.
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי9 במאי 2019 בשעה 17:31
כמה זמן את אחרי לידה ? .מה שאת מתארת זה טבעי יש עייפות . הורמונים. תבדקי גם ברזל והמוגלובין יכול להיות שאת צריכה תוספת ויטמינים ומינרלים לקבל אנרגיה

פוסטים נוספים שיכולים לעניין אותך

מתוסכלת תינוק בן 3 וחצי חודשים, התחיל לעשות בעיות בשינה. פחות במהלך היום (למרות שגם זה לוקח ים זמן) ובערב זוועה. מהרגע שאני שמה אותו במיטה הוא צורח כמו משוגע. צרחות אימים, נמתח בכל הגוף, מושך לעצמו בפנים, בכי היסטרי, כאילו כואב לו משהו. מרימה, נרגע לשניה ושוב צרחות. ככה מינימום שעה עד שמתיש את עצמו ונרדם. אני עושה הכול. באמת. לא שמה ישר במיטה, טקס מקלחת אוכל לפני, רוגע, חושך, מוסיקה מרגיעה בשקט, שרה לו, מחזיקה הרבה זמן על הידיים ובשניה ומניחה אותו במיטה הוא צווח. לא משנה כמה הוא עייף, אני תמיד מזהה לפי סימני עייפות ולא מחכה עד שיתחרפן מעייפות. זה מוציא את החשק לחיות. אני ממוטטת מזה. התייעצתי עם יועצת שינה ואני עושה הכול וכלום לא עוזר להשכבה רגועה יחסית וקצרה יחסית. אין לי בעיה עם הבכי, זה הצרחות שגורמות לי לסעיף שמיעה וזה קורע לי את הלב. חייבת לציין שכשיוצאים חזרה לסלון כשאני מגיעה לסף החירפון שלי כבר, הוא שקט יותר. מה עושים???
אמהותאמהות
💬9 תגובות