שונאת תצמי אוף כל כך מבואסת מעצמי ומהאמהות שלי, לא ככה דמיינתי אותה. היום הילד שלי בן שנה ואני יודעת שבשנה האחרונה נתתי לו רבע ממה שאני מסוגלת. אני אמא כל כך אגואיסטית, כשהוא ליידי משחק על הרצפה אני עם הטלפון, איך שהוא נרדם אני מרגישה שמחה שיכולה סוף סוף לחזור לטלפון ולעיסוקים שלי (מה שיוצא שכשלוקח לו זמן להירדם אני ממש יוצאת עליו) כאילו יוצא שהוא מפריע לי בחיים. אני אתן לכם עוד דוגמא - בעלי קם אליו בלילה לפעמים אני מתעוררת מהבכי של הילד אבל אומרת לעצמי שעוד מעט בעלי ישמע ויקום כבר אז משאירה אותו לבכות עוד כמה דקות עד שהוא מתעורר.. או למשל כשקר ואני מכורבלת ורואה שהוא לא מכוסה טוב - צריכה לריב עם עצמי לקום אליו ולכסות אותו. זה לא באמת לי בטבעי, אין לי אינסטינקט כזה של אמהות. ואם תשאלו אותי אני מאוהבת בו בטירוף ולא הייתי מוותרת עליו לעולם אבל מרגישה שזה לא מתבטא אצלי ושהוא יכל להיות מאושר הרבה יותר אם הייתי מרוכזת בו יותר מאשר בי היה גדל מאושר בהרבה. דמיינתי שאני אהיה אמא מפנקת, אשב על הרצפה כל שעות אחהצ, אשחק איתו ארד איתו לגינה, אל ד אותו דברים חדשים ובסוף עברה שנה - והוא גדל להתפתח מעצמו, לא מרגישה שתרמתי לו משהו. כואב לי ולא יודעת מה לעשות