רוצה לשמוע את חוות דעתכן אולי אני מגזימה כל החברים של בעלי רווקים יש גם חבר גרוש שהתחיל זוגיות, אני לא מכירה את כולם מאה אחוז באופן אישי יש לו קטע שיוצא עם חברים שלו פעם פעמיים באמצע שבוע לשבת בבר השכונתי וחוזר ב23:00 בערך כל פעם אני מתעצבנת על זה ואומרת לו שאני לא מבינה מה יש לו לחפש בברים ושינצל את הזמן להיות איתי בערב .. לפני יומיים שוב ישב איתם וגם אתמול חזר ב23:00 קיבלתי עצבים בעיקר בגלל שהיום הוא גם קבע איתם לעל האש והודיע לי על זה מראש כמובן שזה לחברים בלבד כי אף אחד מהם לא בזוגיות הוא מבחינתו לא מבין למה אני כועסת ומה כואב לי כי הוא מבחינתו לא חוזר מאוחר ובאלו לשבת קצת עם חברים מתחת לבית אחרי יום ארוך הוא טוען שאני צועקת ולא מוכן שאני אדבר אליו ככה ולא רוצה להמשיך את השיחה לחברים שלו אין אף אחת שמחכה להם בבית או שמעניין אותה מתי הם חוזרים אז מבחינתם להתקשר אליו כל יום לשאול אם באלו לשבת וזה כבר עולה לי על העצבים !

רציתי לשתף ולהתייעץ. אני ובעלי עברנו לגור בעיר הולדתו, והמשפחה שלי רחוקה בצפון. תקופה מסוימת החלטנו יחד שלא נבקר אף אחד מהמשפחות ונקדיש את השבתות והזמן שלנו לעצמנו. רציתי להאמין שסיכום זה יישמר. לצערי, בפועל זה לא תמיד קורה. לפעמים הוא הולך למשפחתו, לפעמים עם תירוצים, ולפעמים אני לא יודעת בכלל אם הוא הלך או לא. זה גורם לי לתסכול ועצב, כי אני נשארת בבית ולא מבקרת את משפחתי, ואני מרגישה שהאיזון לא קיים ושאני מוותרת על המשפחה שלי, בעוד שהוא לעיתים לא עומד בהסכמה שלנו. במהות שלי אני מאוד בן אדם של משפחה. אצלנו כמשפחה אנחנו מאוד מלוכדים ושומרים על קשר – זו הייתה תכונה שהייתה חשובה לי תמיד, ואפילו בן זוגי העריץ זאת בהתחלה. לאט לאט זה דועך, ואני רואה שהמשפחה שלו פחות מלוכדת: יש מריבות, טלנובלות, אין הרמוניה, והדינמיקה המשפחתית שונה לגמרי מזו שהתרגלתי אליה. איך אפשר לדבר על זה איתו בצורה רגועה, כנה ועדינה, מבלי שזה ירגיש כמו תלונה או דרישה, ולהגיע למשהו שמכבד את הצרכים שלי ושלו?