מה עושים עם בעל שהיה היום בבית (כמו כל השבוע האחרון) לא עושה כמעט כלום בבית מלבד לקלח את הילד ולהתבכיין על זה שהוא עושה את זה כי אני בהריון וזה נהייה לי ממש קשה. שאני עובדת 8-17 כל יום בתינוקייה בגן ילדים עם הריון נורא קשה שאני מקיאה בגן כל היום תוך כדי העבודה אבל עדיין ממשיכה לעבוד לא מתלוננת כי הוא עובד ויש לו חופשים נוחים והוא עדיין מפרנס אותנו בכבוד ולא חסר לנו כלום בזכות הפרנסה שהוא מביא. איך שאני נכנסת הביתה בחמש במקום להגיד לי שלום איך היה בעבודה מבט חיבוק משהו הוא פתאום נזכר שהבית מבולגן וצריך לסיים כביסות אחרי שהוא כלללללל היום היה בבית וקם מהטלוויזיה למיטה ולא עשה כלום. כל כך חיכיתי לחזור הביתה אחרי היום הקשה שהיה לי, עם עובדת חדשה שלא הספקתי לשתות שלוק מים או לעשות פיפי עד 14 בצהריים ואז שכבר הבאתי לי אוכל לא הספקתי לאכול ממנו, באתי גוועת ברעב הביתה וציפיתי למבט שלו להכלה שלו לחיבוק אפילו בלי שיגיד כלום אבל שלא יתחיל לחפור ולצעוק לי שיש מלא כביסות ולא עשיתי כביסות שלוש שניות אחרי שנכנסתי הביתה. נמאס לי זה ככה כמעט כל יום רציתי ללכת לטיפול זוגי כי כשאני מנסה לדבר איתו הוא לא מבין אבל הוא לא מוכן. הדבר היחיד שהיה לו להגיד לי זה ״יאלה בכיינית אז עבדת קצת יותר קשה״ ״מפונקת״ ״את לא יודעת לנהל בית״ אז לא אני לא הדמות הזאת הסופרוומן שמצפים ממנה בהריון לנהל בית מתוקתק שיהיה מוזיאון ילדים מתוקתקים לסיים תואר להחזיק קריירה ולפרנס את הבית אני לא מצליחה להיות הכל לא מצליחה נקודה, ויותר מזה גם לא רוצה !!!!!! אני לא רוצה להטביע את עצמי מתחת לציפיות של הסביבה שלי ולהיחנק ולהרגיש איכשהו כל הזמן לא מספיק טובה. אבל אני נלחמת כל יום מחדש לעשות את זה כי אין לי ברירה. אני לא מצפה לתודה וגם לא לאיזה הערכה מוגזמת אבל מינימום איזה מבט מכיל חיבוק או אפילו ״מה קורה איך היה בעבודה