קצת לפרוק לאחר המון התלבטויות חששות בכי חרדות מחשבות, החלטתי להמשיך את ההיריון, למרות שעברתי וועדה להפסקת היריון ויום לפני ביטלתי. אני בת 28, רווקה עם בן זוג קבוע ואיך לומר? ברגע האמת עזב אותי, דירבן אותי להפיל, איים, הציב אולטימטומים או הוא או הילד.. אני מבחינתי מהתחלה שגיליתי על ההיריון רציתי והתרגשתי :) כרגע היחידים שתומכים בי הם רק המשפחה הקרובה שלי ( מי שיודע מהסביבה הקרובה גם לא היה בעד ויצא ככה שכולם פשוט הורידו אותי מהרעיון להביא ילד) כבר עברתי הפלה כשהייתי יותר צעירה, אני בת 28, ויודעת שלא כזה אסתדר בעתיד עם בעל/גבר/שותף.. והאמת כמה שאני משחקת אותה חזקה ושמה פס על כולם ונשארת ונלחמת על ההריון הזה, מאוד קשה לי, קשה לי שאני מנסה להגיד לאבא לעתיד משהו על בדיקה קרובה או לשתף בהרגשה הכללית שלי שקשורה להיריון ישר הוא מזדרז לסיים את השיחה ולא מוכן לשמוע ( ההריון הזה הביא איתו את הסוף ליחסים שלנו, ולא אני לא כזה בדיכאון מזה) פשוט חסר לי שותף שיתרגש ביחד איתי.. קצת עצוב לי שהילד יגדל בלי אבא וכואב לי על העתיד שלו, אבל אני לא מסוגלת להפיל וגם לא רוצה. פשוט חושבת לעצמי, יש מלא אמהות שמגדלות לבד ילדים, וכאלו שאפילו מתגרשות בהיריון. כמה זה נורא להיות כם אמא וגם אבא ולגדל ילד לבד?