סיפור הלידה שלי :) אז עכשיו אחרי שנרגענו ואנחנו מעכלים ומתרגלים לשגרה החדשה - יש לי רגע פנוי לחלוק איתכן את החוויה של חיי - הכל התחיל ביום שני ב5 בבוקר כשקמתי לפיפי והרגשתי טפטוף - התקשרתי למוקד אחיות ואמרו לחכות אם הטפטוף מתגבר ללכת לבית חולים. וכך היה חיכתי והרגשתי שצריך לעלות וזו ירידת מים הדרגתית, הגענו למיון הכל היה מרגש מוניטור, בדיקות דם ..- הסבירו לי שאחרי ירידת מים צריך להישאר לאישפוז - עברתי בדיקת רופא שאמר שעכשיו מחכים לראות אם יתחילו צירים עצמאית או יתנו זירוז בשלב הזה אמרתי לבעלי שילך הביתה לארגן את מה שנשאר לדיירת החדשה :) והייתי במחלקה חושבת ומתרגשת מרגישה כאבים קלים, ביקשתי חוקן לעצירות בתקווה שזה יעזור לקידום התהליך, בשעה 22 בלילה התגברו הכאבים והתחילו הצירים להיות תכופים וכואבים יותר ויותר, כאבתי ביקשתי שיבדקו ושום דבר לי התקדם - פתיחה 2 מחוק 80, אמרו שמעכשיו לא בודקים יותר מחשש לזיהום, ואז היה הלילה הארוך בחיי, צירים מקלחות עד שכבר הצמחתי סנפירים, שלחתי את בעלי לישון והקפתי את המחלקה בהליכה, קפצתי על כדור, עשיתי עם מכשיר הטנס, נגסתי בפיתם האתרוג התפללתי וכלום, ב6 בבוקר יום שלישי לא עמדתי בזה יותר צילצלתי בבאזר ואמרתי שאני מרגישה שזה הסוף שלי, בוכה וכואבת רציתי להקיא את נשמתי, האחות אמרה שהיא לוקחת אותי לחדר לידה ושיתמודדו וישתנו לי גז צחוק או משהו, ואז הגעתי ל'גן עדן' . בדיקת פתיחה 2.5 מחוק 100, המיילדת ממליצה לחכות עוד קצת עם האפידורל ואני הרגשתי שאני מאבדת את השפיות אחרי לילה ללא שינה, ושלא יהיה לי כוח ללדת אם הכאב יימשך, ואז הרגיעה ואמרה שאפשר לתת. המרדים הגיע כמו מלאך משמיים, לא הרגשתי את הדקירה כשבמקביל יש ציר כואב. ואז הכיף התחיל, הגוף לאט לאט נרגע, אומנם מגרד מהאפידורל ולא ניתן לזוז אבל יכולתי לנוח לנמנם, ואז מוניטור קבוע, בדיקות כל הזמן, ומחכים, נותנים פיטוצין כי אין התקדמות ואז לאט לאט זה נפתח בשעה 15 פתיחה 8 ב16 פתיחה 10 ואז מחכים עוד קצת ומגיעה מיילדת מדהימה לאחר חילוף משמרות, בגיל ה50-60 נראית עם ניסיון רב ומתחילה את התהליך, לחיצות אבל אני לא מרגישה דבר, לחץ בפי הטבעת ואז ללחוץ כמו לקקי ואין לי אוויר בכל לחיצה רואה כוכבים אבל יודעת שמתקדמים זה היה המאמץ המספק ביותר בחיי ! ביקשתי ממש בלי תפרים והמיילדת אמרה שתנסה כפי יכולתה ואולי יהיה תפר קטן, ( עשינו עיסוי פרינאום משבוע 34 פעמיים בשבוע בערך קיוויתי שיעזור) ושוב עד שבשעה 17:24 יצא הראש, ואז הכתפיים, ואז שאר הגוף לא יכולה לתאר את ההרגשה לראות אותה, מניחים אותה עליי ואני מרוגשת ואז השליה יצאה, והמיילדת הסבירה שיש בצקות בגלל שלא עשינו חתך, אבל יהיה בסדר, הכל נפוח אבל כלום לא משנה ברגע שיש את האוצר הזה ביד, ובעיניים שלי הלידה היא מחולקת לשניים- כאב הצירים שהוא היה גדול מנשוא אבל אפשרי ! זה אפשרי ! הזמן עובר ובסוף מגיעים לשלב השני שהוא הנאה גדולה - מהאפידורל הרגשתי שכל כאב קטן הוא ברכה, ולא מורגש ביחס לצירים של הלילה. ואז עולים למחלקה את הקטנה לוקחים לבדיקות והכל בסדר, אז הגוף כואב ומחלים וקשה אבל יש פה אוצר שה' נתן לנו בחסדו ואין לי מילים להודות לו על המתנה הגדולה הזו, בשורת ההריון, כל בדיקה תקינה, והלידה שעברה בשלום זה נס. ואז מחלימים, צריך מנוחה ולתת לדברים את הזמן שלהם, להכיר לאט את הצרכים אחת של השניה, ולא לשכוח את הבעל, זה בסדר לבכות זה בסדר לבקש עזרה, וחובה לנוח . אני מדברת אליה כל הזמן, שרה לה וזה עוזר בכל הרגעים שלה להתרגל לעולם.