סיפור הלידה שלי מראש- זה ארוך מאד :) הכל התחיל ביום רביעי ב21:00 בערב ביציאת הפקק הרירי שבוע 38+5 התחילו צירים לא ממש סדירים אבל בהחלט תכופים כל בערך 3-8 דק הלכנו למיון והחזירו אותי הבייתה בטענה שאלה לא צירי לידה ושזה יכול לקחת גם שבוע... חוזרת הביתה הצירים לא מפסיקים ועדיין במרווחים של 5 דק בערך למשך כל יום חמישי עד שבשעה 12 בלילה הגיעו מים עד נפש הצירים ממש עוצמתיים ואני מרגישה שזהו זה זה... הולכת למיון-  באמצע המוניטור במיון בשעה 2:00 בום ירידת מים נכנסת לרופאה שאומרת לי הפתיחה שלך קטנה 1-1.5 אבל בגלל ירידת מים והאטה בדופק במוניטור את נכנסת לחדר לידה עכשיו עם פיטוצין. כמובן על המזל שלי נפלתי בלילה שפשוט היו ככ הרבה יולדות שחיכיתי במיון כאובה עם צירים חזקים עם ירידת מים 12 שעות עד הכניסה שלי לחדר לידה. בשעה 4:30 בערך נכנסת לחדר לידה הפתיחה בקושי 2.5 מתחננת לאפידורל ומתה מפחד מכל הסיפורים על פיטוצין... יודעת שאחרי כל השעות האלה עם צירים כואבים וללא דקת שינה אחת אני חייבת לאגור כוחות כמה שיותר.. בסוף מקבלת אפידורל בהתחלה החיים תותים. אחרי חצי שעה בערך מתחילים בפיטוצין...מתחילים ממינון נמוך ואני מרגישה את הלחצים של הצירים אבל לא ממש את הכאב אז אופטימית. אחרי רבע שעה עם פיטוצין הפתיחה 4 ואני ממש אופטימית מעלים למינון כפול ואז.... גם אפידורל לא עוזר. כאבי תופת !!! אחרי 10 דק מהעלאת המינון מתחיל הרגע הכי מפחיד בחיים שלי - האטות רציניות בדופק העובר... פשוט לא מפסיק.. המוניטור מצפצף תוך דקה 5-6 רופאים בתוך החדר מפסיקים פיטוצין כמובן ישר מחברים אותי לחמצן מעבירים אותי לשכיבה על הצד (כל הגוף רדום מאפידורל) ומתחילים להסביר לי שיש האטה רצינית ואם הוא לא מתאושש עכשיו הולכים לקיסרי... כולי לא מחוברת לסיטואציה מותשת נפשית ופיזית וכואבת בטירוף כל הגוף רועד צמרמורות לא מצליחה לנשום בכוחות עצמי מחתימים אותי על טופס הסכמה לניתוח ואני כבר שומעת את המיילד המהמם שלי אומר להם שאני מוכנה לניתוח וצריך רק סינר אבל שהוא לא רוצה שיש נתונים ככ יפים ללידה טבעית. כל הרופאים אומרים לי וצועקים תנשמי עמוק עמוק אל תפסיקי ואני כבר מתחילה להתייאש ורואה את הסרט של ניתוח.  בעלי הנסיך המושלם שבלעדיו לא היתי מצליחה לעבור את זה מדרבן אותי ואומר לי תנשמי עמוק את יכולה הכל בסדר את יכולה. באפיסת כוחות מעבירים אותי לשכב על הצד כי לא הצלחתי לנשום גם עם החמצן מחובר ולא מהלחץ פשוט חוסר חמצן בשילוב עם הכאבים הנוראיים.. אני נושמת עמוק מסתכלת לבעלי בעניים והוא מרגיע אותי ואומר לי הכל בסדר את יכולה ואני שומעת עוד במוניטור שהדופק חלש. ברוך ה אחרי שכבר כמעט ויתרתי אספתי את עצמי אלוהים נתן לי כוחות (הנשימות האלה היו פשוט אחד הדברים הכי קשים פיזית שעשיתי בחיי) מחליטה שלא משנה מה אני גורמת לקטן הזה לצאת באופן טבעי . ברוך ה המוניטור מתחיל להתאזן עליה בדופק ואני יודעת שמעכשיו אני מתחילה "לעבוד" ... שלוש שעות מאז בערך - מחוברת לחמצן צירים שלא ברא השטן ואפילו העלאת מינון של האפידורל לא עזרה בשיט אני מרגישה הכל אבל מתרכזת בפרויקט הנשימות ולוקחת נשימות הכי גדולות שיכולה. מסיטים ממני את המוניטור כדי שלא אראה דופק עוברי אבל אני שומעת ובלחץ על כל רגע וכל שנייה לא לתת חלילה לדופק שלו לרדת שוב. בשעה 22:30 מתחלפת משמרת ונכנסת מיילדת מהממת אחרת שבאה לבדוק אותי - אני בשוק הפתיחה 9 וחצי !!!!!!! האור שבקצה המנהרה כמעט בכיתי מרוב האושר..מאז חצי שעה של ייסורים שנקראים צירי לחץ ואפילו אני (שהיתי מאד שקטה) כבר התחלת