הזיכרון לא עוזב אותי. במיוחד עכשיו נכנסתי להריון הראשון בגיל מאד מאד צעיר... הייתי אבודה, מבולבלת, מתוסכלת, מפוחדת ומה לא, אפילו ניסיון לא היה לי עם אחים כי הייתי בת יחידה! לפעמים אהבתי עד אין סוף את התינוקת הקטנה ולפעמים שנאתי ורק חיפשתי תרוץ לזרוק אותה למשפחה ולברוח לאנשהו. הייתי גם בדיכאון נורא אחרי הלידה. פעם אחת כשהיא הייתה רק בת כמה חודשים ובכתה בלי הפסקה והייתי כל כך אבודה כבר .... צבטתי אותה חזק. אני לא יודעת למה עשיתי את זה, שנייה אחרי שהתאוששתי והבנתי התחלתי לצרוח ולבכות, שנאתי את עצמי כל כך שרציתי לפגוע בעצמי כי לא ידעתי איך לסלוח על עצמי על זוועה כזאת! השנה נולד לי עוד תינוק ואני מנסה הרבה מעבר ללתקן הכל גם איתו וגם עם הגדולה אבל הגדולה כבר ממש גדולה וכל הזמן מתרחקת ממני כי היא עסוקה בדברים שלה ומקנאה בקטן והקטן כל דבר שמרגיש לי לא בסדר שובר אותי. היום הוא בכה והייתי מתוסכלת אז צעקתי עליו שיפסיק כבר והתחלתי לבכות והוא נבהל... בסוף הוא נרדם ואני הרגשתי האמא הכי חרא בעולם, רציתי להרים אותו ולחבק חזק כדי שלא יישן בהרגשה רעה אבל החלטתי שהוא יכעס אם אני אעיר אותו אז פשוט ישבתי לידו כמה שעות עד שקם להנקה וליטפתי אותו. אולי אני משוגעת? אולי לא מגיע לי להיות אמא? עשיתי כל כך הרבה דברים רעים בחיים שלי... למשפחה שלי, לילדים שלי, לבעלי.. לפעמים פשוט לא בא לי להיות יותר כי אני רק פוגעת בכל מי שאני אוהבת.....