פוסט פריקה אני לא מצליחה להירגע מאתמול.. לא מצליחה להפסיק לבכות. אתמול הזמנתי לאחי משטרה.. לאחרונה הבריאות הנפשית שלו התחילה להידרדר, הוא תקף את אבא שלי במכות השבוע, מאשים את כולנו בעבר שלו ואומר שהרסנו לו את החיים.. הוא אדם סופר רגיש והדברים נורא השפיעו עליו.. אתמול הוא חזר מטיפול אצל הפסיכולוגית שלו, רצה להשליט טרור בבית, ככה הוא קרא לזה. רוצה לנקום בכולנו על כך שהגבלנו אותו כשהיה צעיר. היה לי עימות קטן איתו ואז הלכתי להסתגר ביחידת דיור שלי שבבית של ההורים שלי.. פתאום אחותי באה אליי כדי להחביא אצלי סכין שמצאו אצלו בחדר... ישר הזמנתי משטרה כי רציתי שיאשפזו אותו.. השוטרים הגיעו והוא תקף שוטר, כביכול, לא בטוחה בנכונות הדבר. הוא שאל מי הזמין משטרה ואמרתי לו שאני... המבט המאכזב שלו ממני לא יוצא לי מהראש.. הוא כל כך נעלב ממני והיה בשוק.. עכשיו הוא עצור.. מסכן שלי, הוא סובל... ואני מרגישה אשמה ואני לא יודעת מה לעשות עם התחושות האלה... אני כל הזמן מדמיינת אותו נשבר שם ובוכה ופגוע ועצוב וכל כך מאוכזב מהמשפחה שלו... בטוח שהוא ימחק אותי מהחיים שלו ולא ירצה לדבר איתי יותר.. איבדתי אח ובצורה הכי כואבת שיש. הוא חווה שם טראומה בטוח, והוא כל כך רגיש ומתוק... באמת.. המבט שלו לא יוצא לי מהראש... מחר יש לו יומולדת 25 והוא בינתיים במעצר במקום להיות מטופל. הוא רוצה לפגוע בעצמו ואני מפחדת עליו ודואגת לו... אני נכנסת עכשיו לחודש שישי ואני מפחדת שכל העצב הזה שלי לא יפגע בתינוק... אני על כך כועסת על עצמי ותוהה לעצמי שאולי הייתי פזיזה מדי... כי המעצר הזה היה הדבר הכי לא נעים שראיתי בחיי... אזקו אותו בידיים וברגליים... כיוונו עליו אקדח... והכל בגללי...