תקשיבי הייתי בדיוק כמוך פחדתי מהכל מהלידה מהתפרים מלהיות בבית חולים מלחזור הביתה מלהיות אחראית לחיים של יצור כזה קטן שצריך אותי. ופשוט הדחקתי. בדיעבד זה הדבר שעזר לי לעבור את זה ביום של הלידה הלכתי לעבודה אחרי זה למסעדה ואז לסרט בליתה ירדו לי המים ופשוט לא קלטתי שזה קורה וזה מה שזירז לי את הלידה הייתי רגועה כי לא נפל לי האסימון שזה מגיע. החוויה של הלידה הייתה ממש חיובית וכל מה שפחדתי ממנו התגלה כממש לא מפחיד לקחתי אפידורל לא כאב כלום אפילו חתכו אותי ואז תפרו ולא הרגשתי. אחרי זה למדתי להכיר את המתוק שלי לאט לאט הסתכלתי עליו בלי להילחץ והיום (בן חודשיים) אני מזהה כל בכי כי זה בטבעי שלנו בלי לחץ ובלי שיפוטיות ובלי לחשוב שאת לא טובה את תעשי טעויות כי זה חלק מהדרך אבל אין מה לפחד מהטבע בתור אחת שעברה את זה.

הוצאת לי את המילים מהפה אני גם האמת התחלתי להכנס קצת ללחץ אבל אני משתדלת לחשוב חיובי ולהסתכל על החיובי יהיה בסדר את הלידה עוברים והילד זה הילד שלך את תרגישי מה שהוא יצטרך זה בטבע שלנו

איזה נסיכות אתן באמת , זה ממש מעודד . אתמול הבנתי שאחרי שיולדים את בוחרת אם את רוצה להיות עם התינוק כל הזמן בבית חולים או שהוא יהיה בתינוקייה. ישר כולן אמרו "בטח שיהיה צמוד אליי" ואני אומרת לעצמי בלב שדווקא לא , שישן בלילה שמה כדי שאנוח קצת והתעורר על עצמי ..פשוט מרגישה כאילו שאני בגישה טיפה שונה

זה נשמע גם יותר הגיוני , האישה צריכה קצת לנוח לא?! חח