פוסט פריקה הגיע זמני לפרוק קצת... שבוע 39+1. במהלך כל ההריון הייתי בטוחה שאני אלד מוקםד יחיסית גם מתחושת בטן גם כי התינוקת גדולה יחסית ומאוד תזזיתית חשבתי "החסרת סבלנות הזאת לא תחכה הרבה זמן". הבטן שלי גם היתה ממש נמוכה. אנחנו גרים בצפון בגלל עבודה של בעלי ובשבוע 36 עברתי להורים במרכז כי אני רוצה ללדת פה. בנתיים אני מרגישה שאני לא בכיוון. הבטן מרגישה שעלתה אפילו. אין לי כבר את הכאב גב ומפשעות שהיו לי לפני. מה עוד שכל ההריון אני על הגבול בכל מני בחינות - לחץ דם גבוה אבל לא עובר את הגבול המותר אבל משחק שם באיזור ומפחיד, טסיות דם שיורדות וגם מסכנות מצב שאי אפשר יהיה לקבל אפידורל וגם יכולות לרמז על התפתחות רעלת... בימים האחרונים התחילו גם כאבי ראש. גם נורא קשה לי לא להיות עם בעלי כי הוא נשאר בצפון בגלל העבודה. הוא מגיע בסופי שבוע ליום אחד וכל פעם אני מקווה שזה יקרה כשהוא פה כי אני מפחדת ממצב שהוא לא יהיה איתי כשזה יקרה ועכשיו הוא שוב נסע. גם נפשית כל פעם שאני נפרדת ממני אני מרגישה שזאת פרידה אחרונה לפני... ופעם הבאה שאראה אותו אהיה בחדר לידה בעזרת השם. וכל הרגשות שזה מציף בי - התרגשות, פחד, חרדה הכל ביחד שזה אולי הרגעים האחרונים שלנו לבד. וכל פעם מחדש לעבור את התהליך הזה זה קשה. גם הכללי אני חרדתית נורא וכל יום שעובר אני רק מפחדת יותר מכל מה שמצפה לי. קיצר סתם מוצ"ש מועקה כזה...