אני מאוד מבינה אותך, אני נתקלתי בזה עם בעלי, גם בהתחלה, רצה להקיא, מקיאה לו מול העיניים, והוא אפילו לא שאל אם אני צריכה מים או משהו והייתי מאוד נפגעת.. אני חושבת שהם לחוצים מהמצב החדש, במיוחד לפני הלידה, כי המחשבות שנפרסו לנו על תשעה חודשים נופלים להם בבת אחת.. לדעתי אם תשחררי ולא תכעסי עליו שהוא לא תומך, הוא יבוא ויעשה את זה מעצמו.. תעזרי באמא או בחברה, והוא כבר לבד יבוא.. כשהפסקתי לבקר את בעלי על איך הוא מתמודד עם זה הוא לבד התחיל לעזור לי.. אולי אצלך זה אחרת אני לא יודעת, רק מנקודת המבט האישית שלי..

נופלות*

אני שבוע 32 כבר ... הוא כן מתחשב .. פשוט כשאונרים לו משהו שלא מוצא חן בעיניו או כשמעירים אותו משינה הוא אדם אחר .. בכלל לא החבר הכי טוב שהיה לי .. מדבר גם לא מכבד ... השאלה מה לעשות עם זה להשאיר ככה ?

אני חושבת שתנסי למצוא זמן שהכל טוב, ותדברי איצו ותסבירי לו שחסרה לך התמיכה שלו ברגעים האלה, ואפילו אם הוא מרגיש שאין לו איך לעזור לך, זה שהוא שם בשבילך זה עוזר לך. אם את רואה שזה לא עוזר, פשוט אל תעירי אותו ואל תעזרי בו, הוא ירגיש שהוא מפספס. גברים הם מעצבנים לפעמים, הם צריכים להבין לבד. כשאנחנו מעירות להם הם חושבים שהם יודעים יותר טוב.