בנות שיש להן פיברומיאלגיה? פוסט פריקה ארוך ומייגע לא חייבות לקרוא, אני פשוט צריכה להוציא את זה מהמערכת שלי! איך עובר עליכן ההריון? ממש מעניין אותי אם זה בערך כמו שלי... סתם לצורך הזדהות כי לפעמים אני מרגישה שלא מבינים אותי ואני לא יודעת אם מה שאני מרגישה מבחינה פיזית הוא נורמלי, ומה קשור להריון ומה קשור לפיברו... וזה מבלבל ומתסכל. זה הריון ראשון אחרי טיפולים ואחרי הפלה שהייתה לפני שנתיים וכל כך ציפיתי לו שאני אפילו מפחדת להתלונן או לומר שמשהו כואב... אם נשים רגע את הכאבים בצד (שזה הדבר העיקרי במחלה המגעילה הזאת), מלא פעמים עולות בי המחשבות שאיזו מין אמא אהיה עם כאבים כאלה שיכולים להפיל אותי לקרשים ופחדים על איך אטפל בילדה שלי.. ונכון שיש לי בעל תומך שעוזר ובאמת אין כמוהו בעולם אבל אני מתייחסת כרגע רק לעצמי כאמא ולא מצליחה לסלק את התהיות האלה מהראש. גם לפני ההריון תמיד הייתי חושבת מה אעשה ואיך אצליח לטפל ככה בילדה.. והמחשבות האלה היו באות בימים כשהייתי מגיעה למצבים קשים של חוסר יכולת לקום מהמיטה מרוב כאב.. ואמא שלי הייתה אומרת שהקדוש ברוך הוא שולח כוחות. ואז אני שומעת סיפורים מכל מיני חולות פיברו אחרות שאחרי הלידה יש נפילה קשה... ושהמצב מחמיר... לא רוצה שהוא יחמיר! אני רוצה להיות אמא טובה! כמו אמא שלי לפחות ואני לא מגיעה לרבע מהכוחות שלה. כל כך מתסכל.. קשה לי לזכור איזו מין בחורה הייתי לפני התפרצות הפיברו ואיך אני היום... זה כבר נראה משהו מהעבר הרחוק ושזה כבר לא חלק ממני... לא היה דבר שלא הייתי עושה. כמה כוחות היו לי... ספורטאית, מבנה גוף תקין, בריאה, חזקה.. והיום? אני אפילו לא רוצה לומר מה נהיה ממני היום. חוץ מזה ששמחת החיים פחתה משמעותית ורק כשנכנסתי להריון הרגשתי איך היא חוזרת אליי ואיך חזרתי להיות הבת-אל של פעם כי אני שוב שמחה (ששמחה וחיוך היו פעם סימן ההיכר שלי) והפעם הזה היה בסך הכל לפני 3 שנים... 3 שנים שאני מאובחנת בדבר הזה וכאילו נדמה שהייתי ככה כל החיים. אני לא רוצה להאמין שלא אצליח להתמודד, אני לא רוצה לפחד... אני באמת רוצה להאמין בטוב אבל לפעמים זה פשוט חזק ממני. סליחה על החפירה... אם יש פה חולות פיברו אשמח לשמוע על ההתמודדות שלכן במיוחד מבחינה רגשית...