שבוע 12+3 האם מותר לאכול סרדינים ברוטב חריף ? תודה לעונים

אני לא מצליחה לסלוח לבעלי. אני לא מצליחה לסלוח לו על שהתמונות המשפחתיות הראשונות של התינוקת שלי הן בלעדיי עם המשפחה שלו. שאחרי הלידה הלא קלה והמצב הנפשי שאיבדתי את אח שלי חודשיים לפני, שרק חיכיתי לראות אותה לגעת בה, כל כך חיכיתי לה כשהייתה בבטן… והוא עמד ועשה איתם תמונות. הם נישקו אותה. אני לא הראשונה שנישקה את הילדה שלי. ובסוף אנחנו 7 חודשים אחרי והמשפחה שלו לא מדברת איתנו כי אני לא מבקשת מאמא שלו להיות איתי בבקרים, כי אני לא מעוניינת להיות בחברתה ואני לא חייבת כשהוא לא נמצא. היא שיקרה וסיפרה לכולם שהתנהגתי אליה בצורה עויינת כדי שישבו לו על המצפון, אחרי זה אבא שלו בא ואומר שהוא בא לגשר ורוצה שנגיע לעמק השווה שזה לתת להם להביא אנשים לראות את הילדה ושהיא תגיע הרבה ושאבקש מאמא שלו והסבתא סליחה… לפרוטוקול. אנחנו לא בקשר טוב איתם, אף פעם לא היינו. כשהציע לי נישואין אף אחד לא איחל מזל טוב, כשהתחתנו לא החליפו איתי מילה כל החתונה כי הייתי עם הקאות ולא נתנו להם להיכנס לחדר חתן כלה בגלל שטיפלו בי כל הזמן וכן הם ידעו ולא היה להם אכפת. הם הגיעו לבית חולים למרות שביקשתי שיחכו ואמא שלו באה ואמרה לי אמרתי אין מצב שאני לא באה ואמרה לאבא ״קום תתארגן אנחנו הולכים!״ וגם אחיות שלו והסבתא באו איתם למרות שביקשתי רק להתאושש מהאפידורל ולהתקלח…. דפקו בוק של הילדה כולה מלאה בשריטות כי שרטה את עצמה ושלחו לכל העולם, תינוקת שרק נולדה… ממש מקרוב. גם שיקרו שלא שולחים ושלחו. הביאו אנשים בלי להגיד למרות שביקשנו שיחכו… התנהגו ממש נורא. הלידה של הבת שלי הייתה אמורה להיות האור שלי אחרי מה שעברתי בשנה שלפני ובמקום זה בכל פעם שאני חושבת עליה יש לי צביטה בלב. הם ישבו כל אחד בתורו מולי במיטה כשאני לא יכולה לזוז בזמן שאני מחכה לילדה, והם הלכו לראות אותה ולהצטלם. הסבתא אמרה לי שאני צריכה להגיד תודה לבורא עולם גם על המוות של אח שלי כי הכל לטובה. אמא של בעלי לא אהבה שאני מניקה כי הייתי הולכת עם הילדה אז הייתי שואבת כי ככה דרשו ממני. עברתי השפלות והייתי במצב נפשי ירוד, כל היום מנקה כדי שלא יגידו משהו על הבית שלי, הביאו לפה אנשים בלי לשאול פשוט אמרו ״אני באה״ והגיעו עם אנשים, בקושי הייתי עם הילדה שלי. בסוף אמרתי די לא עוד… הפסקתי לארח, אם הם ככה שיכינו לעצמם כוס תה, גם ככה הבית שלי כבר לא שלי… ואז אמרו שאני עויינת. לא החלפתי מילה… רק אמרתי תודה פתחתי את המתנות, חייכתי והמשכתי בשלי. זה הרס את המערכת יחסים עם בעלי. אני לא מצליחה לסלוח לו… אני חיכיתי שהם יסיימו להצטלם איתה. אני לא הראשונה שנישקה את הבת שלי זה לא נתפס לי בכלל…. ומספרים עליי שקרים. כל פעם מישהו מהמשפחה המורחבת שלו בא ואומר שאנחנו לא בסדר. אני עייפה. בעלי כמובן תומך בי היום. מה עושים מכאן? אני לא מבינה, הייתי אמורה להגיד היי חברים, הילדה שלי ואני אמא שלה? כשאמרתי זה התהפך עליי. אני מרגישה נורא. לא מאמינה שהחוויה הזאת הפכה להיות הטראומה שלי. היא האהבה של החיים שלי. אני לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים שהוא נתן שינצלו אותי ככה.