חודש אחרי לידה ועדיין לא כל כך מעכלת את זה שאני אמא! דמיינתי את זה אחרת... דמיינתי את זה שכל רגע הוא מאושר בטירוף והכל פרפרים ופרחים ועולם וורוד ואני מרגישה שהשגרה הזו של אוכל לישון גזים צרחות ומקלחת לא נותנת לי לרגע להנות מהקטנה שלי הכל מרגיש לי טכני כזה כאילו אני עובדת באיזה עבודה חדשה אני מכורה אליה ואוהבת אותה שאין לתאר.. שלא תבינו לא נכון.. מתגעגעת אליה כשאני רק קופצת לסידור קטן של שעה בלעדיה.. אבל אני כל הזמן אוכלת סרטים אם היא בכלל מזהה אותי ובאמת מרגישה אם היא בידיים של אמא או של אדם אחר... הורג אותי הרגעים של החוסר אונים כשהיא בוכה ואין לי איך לעזור לה חוץ מלחבק ולעטוף... גם במהלך ההאכלות שצריכות להיות הכי רגועות ונינוחות ורגעים שמתחברים ומיישירים מבט..היא לא רגועה בכלל ומותחת רגליים ופולטת (צריכה לחזור לרופאה לאבחן ריפלוקס) ובנוסף כל החודש הזה בעלי היה איתי בבית וטיפלנו והסתגלנו ביחד וביום ראשון הוא חוזר לעבודה ואני מלאה בחששות איך אסתדר לבד פרקתי...