ההרגשה האמיתית שלי .... מלא דמעות יורדות מעיניה של אמא לעתיד, אמא לשניים. אימא שלא בטוחה מה עם אותו תאום, יחיה? ימות? "אסור לי לאבד עוד תקווה,אני מאמינה בך בן שלי" היא לוחשת לו כשדימעה יורדת מפניה. היא מלטפת את בטנה כשמחשבות ממלאות את ראשה ודמעותיה רק מתגברות. היא עברה איתם כלכך הרבה,כבר חודש חמישי והחדשות הרעות רק מחמירות. היא רק בת 20,נכון שהיא תוכל להביא עוד אבל הכאב שטמון בליבה ושורט אותה מבפנים זה כבר יותר מדי. היא ידעה שיש קשיים בהריון אך לקשיים כאלה,לקשיים נפשיים כאלה עוד לא ציפתה. לקושי שהיא תצטרך להפיל תאום אחד עקב זה שיהיה לו קשה כשיוולד. קשה פיזית ובריאותית. היא מרגישה אותו בועט יחד עם אחיו,זה משמח ובאותו הזמן מעציב. היא ממשיכה לתהות: איפה היא טעתה? האם כל זה באשמתה? היא הייתה רוצה לשמוע מהרופאים שהם טעו ושהכל בסדר אבל היא בספק. לצערי אני אותה אימא לשניים ועד עכשיו לא ידעתי מהו כאב כשילד אחד בסימן שאלה ומן הסתם שלא רציתי לדעת אך החיים רעים והם לא מרחמים על אף אחד. הנושא הזה רגיש אצלי אך לא כולם מבינים ויש כאלה שישר שופטים ואומרים דברים.. האם זה הרגע שאני צריכה להיות בו חזקה? אז כנראה שכן,בשביל הילד הבריא. הילד שעדיין זקוק לי ולכוח שנשאר לי,עד כמה שזה קשה עדיין לא אוותר....לא אוותר למענו. מה שכן,בני הפגוע.. אתה עדיין תהיה טמון אצלי בלב אם לא תהיה איתי.. "מה שכן,אני רוצה שתדע שאני עושה את זה מכאב רב ומאהבה שלי אלייך,מאכפתיות שלא תסבול מכאבים בעתיד." אני חושבת כשאני נשענת על הקיר ומלטפת תבטן בדמעות שלא מפסיקות לרדת. "אני אוהבת אותך,ילדי..." הפעם תמשפט הזה לחשתי לו בהמון כאב ועצב. שיסלח לי..אני עושה את זה למענו.