זה בהחלט מרתיח מציעה שתשבי איתו לשיחת ״נבוט לראש״ מה שנקרא לפנות לרגש וללב שלו אך באופן אסרטיבי ושוטף לא יתכן שכל עבודות הבית ומטלות היומיום יהיו באחריותך בלבד תסבירי לו שחובה עליו לקחת חלק בשוטף. ושגם את זקוקה למנוחה יציאות וכו

נשבעת שאמרתי, כבר הייתי עם דמעות. כי זה נורא עיצבן אותי.... אני תמיד אומרת לו. ואז הוא אומר ״הרמתי את הנעלים שלי״ (מהסלון לפרזודור) אני יכולה למות מעצבים מזה! אוףףףף ממש הא לי לבכות מעצבים, אני דמעות בעיניים... אני רק צרחתי ומרחתי עליו ולא היה לו מה לומר, הוא רק שתק ואמר שההריון הזה שיבש אותי ושאני כל יום מתהפכת עליו.

זו השגרה שלך כל יום? או שיצא יום מטורף? תחשבי, הוא גם הגיע הביתה מאוחר מהעבודה והיה את היום הולדת... וודאי שבשוטף הוא צריך להיות שותף ולקחת חלק וכו'אבל השאלה מה באמת קורה ברגיל

אני אגיד לך מה...גבר זה ממש ילד...חיי על כבוד זאת אומרת הוא מהצד שלו מגיע בשעה 19 אחרי שעבד ופרנס את הבית וטופח לעצמו על השכם ומרגיש גברי בזה ואז מגיע הביתה והרצונות שלו זה לאכול קצת שקט להתקלח ולהתוארר מיום שלם בעבודה מה שקורה בפועל הוא מגיע לבית שבו יש ילדה שצריך לטפל בה אשה בהריון עם עצבים על מה שעברה ולאחר הכל מקבל צרחות ואומר לעצמו למה הגעתי הביתה.מרגיש רע שאשתו עם פרצוף איכה כועסת לא עושה חשק להשאר בבית הזה ובטח לא לייצר אינטימיות בינו לבינה.אז הפתרון הקל לגבר זה לברוח אם ליומולדת ואם לקניות ואם לחבר ואם לאמא שלו.עכשיו אני אשה אני מבינה תצד שלל וחיה אותו כל יום אנחנו אוגרות ואוגרות ומתפוצצות.אז התפוצצנו?יצא משו מזה.גם בכיתי גם רבנו גם הלך בסוף ןגם הכל נשאר לי לעשות לבד.אז צריך לעבוד הפןך