חמתי םוגעת בי כל כך... לידה ראשונה ומרגישה שבשבילה אני מכונה לייצור נכדים ולא מעניינת מעבר לכך אני כל כך פגועה מחמתי.. זה משפט ששומעים כל כך הרבה אבל בחיים לא ץיארתי לעצמי שאחווה את מה שקורה איתה.. ממש הסתדרנו, ממש אבל... ומאז הלידה היא פשוט לא רואה אותי, מגיעה או לא רק אם זה מסתדר עם השנת צהריים שלה ועם הזמנים שלה, עושה לנו מצפון כשלא מסצדר לה, לא רוצה לבוא כשהבייבי ישנה (?!) אלא רוצה לחוות אותה (?!?!?!).. הסברנו לה שאין עדיין לוז של ערות.. שרוב היום היא ישנה (כאילו שהיא לא ילדה פעם .. לא ברור..).. היא לא רואה אותנו שאנחנו זקוקים להכלה, להבנה וחגמישות של הסביבה שלנו, היא רואה רק את עצמה והעיקר שהיא תראה את הנכדה ותרגיש סבתא.. בנוסך לכל התקופה המטורפת הזו אני מוצאת את עצמי בוכה המון בגלל זה, אני ובעלי רבים בגללה והיא יודעת את זה. הכי קשה לי זה שבעלי באמצע ולכן אני מתפשרת ומאפשרת שתגיע גם כשממש לא מתאים וגם אז היא לא מראה טיפת הערכה כלפי זה וממשיכה לעשות מצפון.. הייתה פעם שהזמנו אותה והיא איחרה ממש בגלל השנ"צ שלה (שאני בזמן הזה גםלא הלכתי לישון כי חיכיתי לה, למרות שחא ישנצי כל הלילה.... מילא...). היא גם לא הודיעה שמאחרת וגם יצאה מאוחר נורא ולכן חיזלשנו אותה. יום אחרי היא הגיעה כשהמשפחה שלי הייתה פה וישבה בפרצוף חמוץ, לא דיברה , גם לא איתם... זה היה ממש מביך ומעליב. . זו תחושה נוראית. היא אם חד הורית ולפני הלידה תמיד יזמתי שניפגש איתה ונהיה יחד. גרמתי לבעלי להיות הרבה יותר משפחתי (מבחינתו לבקר אותה פעם בחודש ואפילו חודשיים!).. ואני מרגישה שזה נשכח לי ועכשיו רואים בי מכשפה ולא מבינים מה לוקח לי כל כך הרבה זמן (חודש וחצי אחרי לידה, שכחתי לציין..) לציין שהיא אפילו פעם אחת לא שאלה איך אני ומה איתי. כשזרקתי לה עם דמעות בעיניים שאני לא מסוגלת עטד לדבר על הלידה שלי היא ענתה "אפילו לא עדכנתם אותי שילדת",(חצי שעה אחרי הלידה היא קיבלה הודעה , לא משנה..) והתעלמה מהדמעות שירדו לי באותו רגע וממה שאמרתי מה עושים? איך מתמודדים עם זה? אוף...