עברתי שבת לא פשוטה. מנסה בערך שנה להיקלט ללא הצלחה. בת 35. שבת עם גיסות הריוניות (פתאום כולן מסביבי הריוניות במשפחה, חברות עבודה...) לא מצאתי את עצמי שם. אוכלת את עצמי מבפנים ושומעת את השיחות שלהן על ההריון והבדיקות. כמובן שמגיע להן כי הן באמת טובות ומקסימות אבל שתקתי פשוט רוב השבת (אני אחת שמדברת די הרבה עם כולם ומפתחת שיחות איתן בדרך כלל). פשוט הייתי מבודדת עם עצמי ותלושה מכל המצב אכולת קנאה ונשרפת מבפנים על מה שהייתי רוצה. רוצה את ההריון שלי. השבת גרמה לי להבין שאני פשוט לא רוצה לחזור עליה. מבחינתי לא לעשות עוד שבתות כאלו יחד גם אם זה אומר לא לראות את האחים שלי בזמן הקרוב והרחוק. יכול להיות שזה לא המעשה הנכון אבל זה מה שהלב שלי מרגיש ומסוגל להכיל. ככה גם מבחינת חברות וקולגות בעבודה (פשוט מנסה לשמור מרחק כדי לא להציף את עצמי אבל מצד שני כן עדיין לשמור על קשר מסויים). יודעת שאולי יהיו מתנגדים והרמת גבה ואפילו כעס על ההחלטה הזו של להתבודד מהמשפחה בגלל זה. פשוט הבכי הפנימי שלי עם עצמי על החיסרון שלי. השאלה היא האם זה באמת הצעד הנכון? האם ההתרחקות מהמשפחה, קולגות וחברות בשל המצב האישי, נכונה? פשוט לא מצליחה לפעול בצורה שונה....