לא מצליחה להבין מה אני באמת רוצה. ב"ה יש לי 2 ילדים. מאז ומתמיד רציתי משפחה ברוכת ילדים (מה שכנראה כבר לא יקרה בגלל שהתחתנתי בגיל מבוגר ואפשר להגיד שאני "עוד שניה" כבר מפספסת את הרכבת). מאז הלידה של הבן שלי (בערך שנה) ניסיתי להיקלט (מרצון גדול והבנה שהגיל שלי ממש על הגבול לפני סיום תקופת הפוריות שלי). ממש נלחמת בכל חודש לנסות ולהיקלט (שותה ויטמינים, בודקת ביוץ, מתזמנת יחסים לפי ביוץ) ממש מתוך תשוקה עצומה לילד נוסף. כל מחזור שמגיע פשוט מדכא אותי ומייאש אותי כי "פספסתי" עוד הזדמנות לילד המדהים שיכל להיות לי. בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מתחילה לפקפק ברצון האמיתי שלי. פתאום אני מוצאת את עצמי חושבת "באמת אני רוצה עוד ילד?". אני רואה ומסתכלת על הילדים המדהימים שלי אבל פתאום שואלת את עצמי האם כל העניין הזה של אימהות בכלל מתאים לי?! אני לפעמים מרגישה שאולי אני בכלל לא בנויה להיות אמא ואני לא רוצה עוד אחריות ועומס נפשי בחיים שלי. מרגישה לפעמים שכל מה שאני רוצה זה שהילדים ילכו לישון כדי שאוכל לנוח קצת, רוצה שיקחו אותם אחרי צהריים כדי להיות יותר לבד. מרגישה יותר חרדתית מאז שיש לי ילדים ומתחילה גם להבין את הצד של אנשים שלא רוצים ילדים בכלל. זה ממש כואב לי. ומצד שני אני כל כך אוהבת אותם, מוכנה למות בשבילם, הם כל חיי והם המתנה העצומה ביותר שהקב"ה העניק לי.הם אלו שנותנים לחיים שלי משמעות אמיתית. הם ההגשמה העצמית שלי והחלום הגדול של חיי. אני לא יודעת איך להסביר את זה. אני פשוט לא מבינה מה אני מרגישה. לא מבינה מה אני רוצה. ואין לי כל כך הרבה זמן להחליט כי השעון הביולוגי רץ קדימה. אני רוצה עוד ילד כל כך. אבל מרגישה גם הסתייגות מהעניין...