פריקה סבתא שלי נפטרה לפני בערך 4 שנים מקורונה אחרי שהתרחקתי ממנה במשך המון חודשים כדי לא להדביק אותה בקורונה. אח שלי נפטר בצורה פתאומית וטרגית(לקח את חייו בעקבות דברים שעבר). ניסיתי להיות שם בשבילו והתקרבנו מאוד בשנה שלפני המוות שלו. הייתי בהריון והיה קשה לי להגיע לקראת הסוף באמצע שבוע, הייתי מוותרת על עבודה לפעמים (הדמי לידה שלי היו נמוכים מאוד בעקבות זה מה שמקשה עלינו מאוד כלכלית היום), המשפחה של בעלי תמיד קינאו בקשר עם המשפחה שלי והייתי משתדלת להגיע אליהם וזה היה על חשבון אח שלי. היום המשפחה שלו לא מדברים איתנו כי אמא שלו שתמיד שנאה אותי רצתה להיות בחדר לידה (לא הייתה) ולהיות אצלי בבית כל יום ואחרי שבועיים כבר התחלתי לרמוז והם הגיעו יום כן יום לא עד שלא הגיעו בכלל(מבחירה שלהם כי אני לא הייתי בנויה לאורחים שהם רצו להביא- בכל זאת אח שלי נפטר חודש וחצי לפני הלידה שלי). עכשיו גם הכלבה שלי הלכה לעולמה אחרי 16 וחצי שנים. אנחנו בחרנו להרדים אותה וזה הורג אותי. היא הייתה הדבר הכי נאמן לי בעולם ידעתי שהיא תמות בשבילי ותילחם איתי בכל דבר עד הסוף אבל הייתה לה מחלת כליות ונתנו לה חצי שנה, הוצאתי עליה בסביבות ה 1500 שח בחודש רק על אוכל מיוחד והיא חייה שנה וחצי כמעט. לקראת סוף ההריון שלי התרחקתי ממנה בגלל המצב הנפשי שהייתי בו מהאובדן של אחי ורגישות לריחות ואז גם הלידה והתינוקת החדשה… יומיים לפני אבא שלי שאל אותי אם אני מסוגלת להרדים אותה כשיגיע הרגע ואמרתי לו מה פתאום היא בוחרת מתי ללכת, אבל ברגע האמת ישבנו בעלי ואני לידה שעות בלילה, היא איבדה את היכולת ללכת( זה היה בא והולך כל כמה שעות אבל ביום שבת היא איבדה את זה לגמרי), הפסיקה לאכול ולשתות, אכלה ממש כמה ביסים מהיד שלי בלבד וזהו, בגלל שלא יכלה ללכת הייתה עם חיתול ובסוף אני החלטתי להמית אותה ולמנוע את הסבל שלה, הנשימות שלה כבר נחלשו. רגשות האשם לא עוזבות אותי. הם היו מאוד משמעותיים בחיים שלי. סבתא שלי גידלה אותי כמו אמא, אח שלי היה כמו אבא בשבילי כשאבא שלי היה בעבודה, תמיד עובד כדי לקנות לנו דברים שההורים שלי לא הסכימו ולא הבינו שהעולם התפתח כמו טלפון ואופני הרים, תמיד לקח אותנו למקומות, ישן איתנו הרבה פעמים (הוא היה גדול ממני ומאחותי ב 10-11 שנים) הכלבה שלי הייתה החברה הראשונה שלא בגדה בי. תמיד נשארה נאמנה לי. התרחקתי מכולם ברגע האמת, הלוואי שהייתי יודעת שזה הסוף שלהם וזה לא היה סוף כל כך פתאומי בכל פעם. אם נשארה כאן מישהי לקרוא את זה, תחבקי ותגידי לאוהבים שלך שאת אוהבת אותם. הדבר היחיד שמנחם אותי זה שאף פעם לא רבתי עם אף אחד מהם. בלב שלי תמיד