אני פורקת כאן כי אני לא מפסיקה לבכות כי אני מתביישת בעצמי ומרגישה חרא אמא ואם אני אספר למישהו כלכך יתאכזבו ממני וממש לא בא לי מי שתוריד אותי יותר ממה שאני נמצאת מבקשת להתעלם מהפוסט ולא להגיב מותר גם להתעלם.: אני לא מסוגלת שהילדים שלי בוכים יש לי ילדה בת שנתיים וילד בן חודש והרבה פעמים שהם בוכים אני מתנהגת אליהם כלכך לא יפה בין אם זה להרים את הקול ובין עם זה מעבר לזה להזיז ממני בצורה קצת אגרסיבית או לדחוף מוצץ ״בכוח״ שכנראה לא זה מה שהתינוק בהכרח צריך והוא יכול לבכות יותר בגלל זה זה לא קורה הרבה בכלל לא יכולה לספור את המקרים על האצבעות ועדיין כל דבר כזה אני זוכרת הוא חרוט אצלי בראש ובלב וכשאני נזכרת באיך התנהגתי גם אם עבר שנה וחצי אני פשוט בוכה את החיים ואומרת לעצמי שפשוט לא מגיע להם אמא כמוני. וזה פשוט מתסכול כי לא בא לי שיבכו ואני לא מסוגלת לשמוע אותם בוכים כי כואב לי ואז יוצא מצב שאני אשכרה יכולה לגרום להם לבכות יותר במקום לעזור להם וזה פשוט לא נשלט אבל באלי שהמקרה האחרון שהיה יהיה באמת אחרון בכל החיים שלי ושבגללי הם לעולם לא יזילו דמעה אלא בדיוק ההפך.. וזה לא שאנילא עושה אתה ההפך אני עושה והילדה בת שנתיים לא מסוגלת בלעדי אבל אני מרגישה פשוט נורא!. ! כואב לי פרט קטן.. לאחר הלידה של הבת שנתיים אובחנתי על ידי פסיכיטרית על הפרעה דו קוטבית אולי זה קשור בצורה מסויימת אבל אני כלכך שונאת את עצמי ברגעים כאלה ומתייסרת עליהם גם אחרי המון זמן