היי לכולן פעם ראשונה שלי שאני כותבת פה , מקוןה שזה המקום הנכון. הרבה אומרים עליי שאני חזקה נפשית, שאני לוקחת הכל בקלילות ולא ברצינות, שלא אכפת לי אבל בנינו? אני פשוט מסתירה הכל. אני מסתירה את הרגשות שלי את איך שאני מרגישה כשבעלי פשוט מקלל אותי כל יום רק כי אני בוכה או נעלבתי ממשהו או שאמרתי מילה לא במקום הוא פשוט מקלל אותי ויורד עליי. מפגרת,סתומה, מטומטמת,ז!נה, אהבלה וכו וכו אני לא מראה את זה אבל אני כל כך שבןרה מהמילים האלה שאני לא מצליחה כבר להחזיק את עצמי. מעדיפה שירביצו לי מאשר לשמוע קללות עליי. עשינו חשבון משותף(טעות חיי)ועל כל שקל הוא בוחן אותי , גם אם זה כביכול מהמשכורת שלי אמרתי לו שאני לא חושבת שזה היה רעיון טוב מה הוא ענה לי? ״אז למה התחתנתי איתך״ מה הקשר? כל פעם כשאני פותחת שיחה איתו שקשה לי בבית,קשה לי לבד ואני בודדה מאוד. הוא קורא לי משועממת. ועכשיו השאלה ״מה לא ידעת שהןא כזה לפני״? לא. כי הוא לא היה כזה. לפני שהתחתנו הוא היה הגבר המושלם. הכל עשה ותמיד החמיא לי עכשיו? אני כל כך מתביישת לדבר איתו לפעמים שזה לא יוביל לריב או וויכוח שבסופו איכשהו אני אשמה והכל אני ואני. אין לי את מי לשתף. כולם חושבים שאני משוגעת ו״הורמונלית״ כבר נמאס לי האמת. לסבול את כל הגועל הזה שנזרק עליי. אני חלשה כבר