פריקה או לא יודעת מה אתחיל בזה שאני לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי הכרתי גבר מושלם יצאתי איתו הציע לי נישואים אחרי חצי שנה קבענו חתונה שבועיים לפני חתונה משבר אמון רציני נחשפתי לאינסטגרם בדוי שפתח ודיבר שם עם מלא בנותתתת בעודו מאורס לי. התחרט, נשבע לי בתנך שלא יפגע בי בחיים שלו סלחתי, התחתנו. גרנו שנתיים אצל ההורים שלו אחרי החתונה ביחידת דיור. משפחה חרדית. אני חילונית אבל שומרת שבת מגיל 12 ובתכלס לא רחוקה מהדת. הקושי שם היה נוראי, אני צריכה להתנהג אחרת, להתלבש אחרת, להיות מישהי אחרת. החלפתי את כל הארון שלי לשמלות ולחצאיות מתוך כבוד שהפך להיות חובה. כל דבר הפך להיות פרוייקט אמיתי, ברמה של לצאת להביא משהו מהאוטו הייתי צריכה להתארגן ולהתלבש בהתאם ובמיוחד כי אולי אפגוש את חמי או חמתי בחצר. שלא נדבר על הריבים הבלתי פוסקים עם הבעל שהיו מתערבים לנו ותמידדדד מאשימים אותי ומעיפים אותי מהבית בטענה שאני כפויית טובה ולא מכבדת ולא מעריכה. לשמוע שארור היום שהגעתי לשם. תמיד אני אשמה בהכל גם בזה שהם התפרצו עליי זה היה מתסכול בגללי. אז כמובן הלקתי את עצמי וסלחתי כל פעם מחדש שנכנסתי להריון הבנתי שאני לא אהיה מסוגלת נפשית להיות שם אז עברנו סוף סוף דירה אבל העקרונות שלי, אני עצמי, והעמוד שדרה שלי וכמובן גם היחס של בעלי אליי השתנו. ילדתי את הקטנה שלי ומאז אנחנו לא מפסיקים לריב. לפני כמה חודשים היינו אצל ההורים שלו בשבת והיינו בכאסח והם הבינו את זה איכשהו מההתנהגות הלא נעימה של בעלי לכל האחים שלו אז הם ישר התעצבנו עליו אני הייתי כל השבת בחדר ופתאום שומעת אבא שלו אמר לו עם אישה כמו שלך אני במקומך הולך כל יום עם אישה אחרת מול העיניים שלה. הזדעזעתי. אבל מה אכפת לי? אני לא גרה שם יותר וברגע שאני יוצאת מפה הם לא ייראו אותי יותר בחיים. גם אחרי זה הייתי חסרת עמוד שדרה, שכנעו אותי שזה נאמר בגלל תסכול רב שלו, אחרי שבועיים הוא התנצל וסלחתי. המריבות עם בעלי רק הלכו והסלימו כל ריב מאז ומתמיד היה יורד לפסים אישיים מכוערים . כל ויכוח הכי קטן נגמר בנושא אחר בכלל ולכלוכים על המשפחות כי אני מלאת כאב מהמשפחה שלו והוא מחזיר לי ומדבר על שלי שמעולם לא התערבו בכלום למרות שהם ידעו כל מה שעברתי. בויכוח האחרון בין כל מה שנאמר בעלי זרק לי אל תדאגי אני אשלח לך סרטון עם חברה שלך. אני באמת לא מבינה למה מגיע לי לשמוע דברים כאלה. בעלי היה הראשון שלי, הראשון שנתתי לו את הגוף שלי אמנם יש לנו מריבות והתלכלכויות דוחות אבל אני מכבדת אותו, מתלבשת בצניעות, אין לי חברים או ידידים אני לא כלבה ולא זנזונת שמגיע לי לשמוע דברים כאלה. בטח שהאמון הזה נפגע יותר מפעם אחת ויושב על נקודות מאוד כואבות. כמובן שלא איחרו להגיע הסיבות, אחותו שאומרת שלא אומרים דברים כאלה סתם. לטנגו יש שתיים. ושאני צריכה להבין שכל זה נאמר מתסכול רציני. ובעצם הפכה אותי לאחראית על הדיבור הזה. כאלו אני צריכה להלקות את עצמי על זה שתיסכלתי אותו וגרמתי לו לדבר ככה כל הזמן אני יוצאת אשמה בהכל נמאס לי כבר יש לי ילדה קטנה וכל האנרגיות שלי נשאבות על הדברים האלה אני רוצה לקחת את הרגליים שלי וללכת איתה אבל אני באמת מפחדת מהמשמורת שהיא יום אחד תהייה בלעדיי ותצטרך להיות בצד המטורף שלו מידי שבוע. אני לא מסוגלת לחשוב על זה בכלל