אתמול רבנו כסאח אני בתחילת תשיעי וההורמונים שלי לאחרונה משוגעים. הוא עשה מילואים לפחות 65 אחוזים מהשנה החולפת אם לא יותר. יוצא לי שוב בעוד חודש וחצי היו לי רגעי משבר רבים. יש לו קטע שהוא יוצא לכל אירוע של חבר/ חניך שהיה לו אי פעם. אנשים שכבר לא זוכרים אותו. הוא יעבוד בשביל זה מהבית ויעשה הכל לא לפספס אף אירוע. אני משתגעת. אין עניין ללכת לכל אחד שאפילו כבר לא זוכר אותך על חשבון הזמן שלך עם האישה והילדים. וגם את הכסף שלנו אנחנו שוקלים ומחשבים כל כך הרבה כי אין לנו יתרה שוכבת ומה שיש מאוד שקול ומחושב. ב״ה לא חסר אבל גם אין מיותר לשפוך על חתונות של אנשים רחוקים פעמיים בשבוע. אתמול הוא גיהץ חולצה לקראת היציאה לאירוע ותוך כדי זרק לי: בשבוע הבא חתונה לחניך שלי חייב ללכת. שם עלו לי הפיוזים. אתמול היתה לי הגשה חשובה בלימודים ב19 אני מתמודדת כמעט תמיד לבד עם ההרדמות. יצאתי עליו חזק. ממש אמרתי לו שאם הוא בין כה לא בבית כי תמיד מחפש לברוח, אז שנעשה את זה באופן רשמי ומוסדר כי לי כבר נשבר. אמרתי עוד דברים קשים וממש כואב לי בדיעבד איך העזתי לדרוך ולפגוע בנקודות כואבות בלהט המריבה. הוא רמז משהו על הקלטה. מבחינתי לא משנה מה היה- אם אתה משתמש נגדי בכלי נשק שמשתמשים לאוייב- זה נגמר. אחכ הכחיש. עליתי לישון עם הבת שלי והוא הרגיש לא בנוח ובא ללטף אותי ולבקש שאחזןר למיטה פעמיים אבל עליתי על עץ גבוה. שלא תטעו, אני באמת כועסת! לא יודעת איך לצאת מזה. הוא יצא לעבודה בלי אוכל. אני לא רוצה להשלים ושהכל יעבור כלא היה כי רוצה שיבין מזה שזה לא יכול להימשך כך. כל היום לחפש לצאת כשגם כך נטש אותי כמעט שנה. ומצד שני כואב לי כל כך ואני אוהבת אותו. מה הייתן עושות? אוף