אמ;לק - עוד בן אחרי שני בנים והחלום לבת. לאחר שרשמתי בחיפוש כל צירוף אפשרי כדי להיתקל בפוסטים ישנים ולקבל קצת עידוד ופריקה, החלטתי לכתוב כאן משהו שחלקכן יוכלו להרים גבה וחלק להזדהות עד עמקי נשמתן. יש לי שני בנים מתוקים ויפים שהם האור של חיי. אבל ייחלתי, רציתי, התפללתי לבת, לנסיכה שלי, למיני מי שלי בכל הדלקת נרות בשישי, הפרשת חלה, בכל שיחה פשוטה עם הבורא, חנוכיות, סגולות, תפילות ועד אומן בעלי טס כדי להתפלל לבת וחזר עם תהילים ורוד. ברוך השם נכנסתי להריון נוסף והייתי בטוחה שזהו, הפעם תגיע הבת שלי. אז יצאנו משקיפות ולמרות שלא יודעים בוודאות, הרופא בטוח בעצמו ואומר שיש לנו בן. בושות לתאר לכן את שלושת הימים שעוברים עליי מאז. באמת, לא נעים לספר כמה בכי, ייללות ורחמים עצמיים הרגשתי😅 ומנגד, אני יודעת את הכל. את זה שהכי חשובה הבריאות, שיש נשים שאין להן, שמה שמדוייק לי מגיע עד אליי ועדיין, לא הגיעה נפילת האסימון, ההשלמה. הכי גרוע שכל זה מלווה בתחושת מצפון עמוקה וכפיות טובה שאין כדוגמתה. כאילו תשחררי, תגידי תודה! אז אחרי שלושה ימים שהם לא פחות ממסע רוחני עבורי, אני יכולה לומר שזה שיעור באמונה. מעטים הדברים בחייו של אדם שהוא אינו יכול לבחור. שאין לו שליטה עליהם. ופה הבנתי שזה בכלל תהליך פרידה. פרידה מציפייה עמוקה. פרידה ממציאות שדמיינתי, מחיים שרציתי לחוות. אין כל קשר לתינוק המתוק שגדל לי בבטן. הרי אני יודעת שבשנייה שהוא יגיע הוא ישכיח הכל. אבל אסור להקטין/ לזלזל בעומק העצב בתהליך הפרידה שלנו. יכול להיות שתהיה לי בת רביעית, יכול להיות שזה מוקדם מדי להיפרד. אבל מה לעשות, ברוך השם כל ילד (מקרב אותנו כמובן למציאות מושלמת) אך מרחיק אותנו מהחלום. אז אם מישהי נמצאת כרגע בנעליים שלי, ומרגישה את כל מה שכתבתי כאן, תדעי שאת לא לבד. שזה בסדר להיות עצובה, לבכות, להתפרק עד שתגיע ההשלמה והציפייה האמיתית לקראת המציאות החדשה והמהממת שבדרך 🙏🏼🫶🏻