מיואשת לגמרי. אני רואה את היחס של בעלי למשפחה שלו ומשגע אותי שהוא ככ מעריך אותם ומקטין אותי ממש ואת מה שאני עושה. אנחנו ממקומות שונים בארץ כמה שנים גרנו במרכז והסכמתי לעבור לעיר שלו, בתקווה ששיעורי התורה וה"עזרההההה" שנקבל יטיבו. אנחנו עם שלושה ילדים קטנים, גילאי גן וינקות. בפועל המשפחה שלי באה מרחוק להיות איתי, בקשר טלפוני קבוע והמשפחה שלט שגרים במרחק הליכה, לא עוזרים בכלום, לא ראו תינוקת כמעט חודש וחצי. כלום ושום דבר. ועדין אליהם מדבר יפה ואותי יכול להעיר בכעס בלילה כי לא שמעתי משהו. להאשים בכל דבר שקורה. יש לבעלי אח שכל פעם זורק עקיצות ועלבונות. מחפש איך לצאת חזק ממני. אני לא סובלת עישון, לא יכולה להתקרב לעישון בכל הצורות והבהרתי את זה לבעלי לפני הנישואים (יש סיבה- אבא שנפטר מסרטן בריאות, אח שהיה מכור לסמים. ברוך ה' נקיייי) אבל זה קו אדום אצלי ואמר שבסדר. אז האח המקסים כל פעם מזמין אותו אליו ל'פתוח ראש' נרגילה, פעם היה לעשן ירוק ביחד. במקום שבעלי יפתח עמוד שדרה, הוא יוצא נגדי שאני לא מעריכה ולא ולא ולא. אני נותנת מעצמי ככ הרבה ולא רואים כלום, אני פשוט מתנתקת ממנו, לא מדברת והוא כועס אחר כך למה אני לא מדברת. כי אני פשוט מלאה בככ הרבה כעס ותסכול. ואני פגועה ואני פאקינג לבדד פה. הייתי צריכה לפרוק. סליחה אם חפרתי