היי בנות בבקשה שמישהי תגיד לי שזה לא משהו חריג. שבוע שעבר חשבתי שאני בהריון ואז מסתבר שזה הריון כימי כי היה לי דימום של מחזור מסיבי ביום שישי האחרון .( שנגמר כבר היום) אני מאז כל הזמן עייפה כואב לי הקרקפת והראש. חולשה נוראית גזים ובחילות. הלכתי היום לרופא נשים לא הרגיל שלי בשביל לראות שהכל תקין למטה וראה שרחם תקין ולא אמר לי משהו מעבר לראות שהבטא ירדה בעוד יומים. אני כלכך מתוסכלת אני בנאדם חרדתי בעצמי וזה פשוט גורם לי לפחד שוב משבץ ומהמחלה שאני חרדתית אליה (סרט..)לא עלינו .ולפני כל זה הרגשתי אחלה (כן כמה ימים לפני היה לי את הכאבים בקרקפת ובראש .לא קיצוני כמו עכשיו אני לא מצליחה להבין אם זה משהו שהגוף עבר וזה טראומטי לו או שזה כן משהן שאני אמורה להילחץ אשמח בבקשה לדעתכן אני מפחדת
הריון ולידההריון ולידה
💬3 תגובות

תגובות (3)

משתמשת פורטי
משתמשת פורטי25 בנובמבר 2024 בשעה 18:48
נשמע שאת מאוד חרדה יקירה אולי כדאי שתדברי עם איש מקצוע. המצב הנפשי שלנו מאוד משפיע על הגוף והכל מוקרן החוצה. הכל יהיה בסדר את תראי ❤️
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי25 בנובמבר 2024 בשעה 18:55
זה אירוע קשה פיזית ונפשית אז הגיוני מאוד שזה משפיע תני לעצמך קצת מנוחה, תתפנקי בדברים שאת אוהבת ובע"ה יהיה בסדר
משתמשת פורטי
משתמשת פורטי25 בנובמבר 2024 בשעה 19:41
יכול להיןת שזה מההורמנים של ההיריון שהתחילו לעלות פתאום ואז ירידה פתאומית לי שהיה היריון כימי הייתה לי פריחה מטורפת בכל הגוף ברמה שאפילו בתוך האוזן היא הייתה מגרדת ברמות שלקחתי סטרואידים במשך שבועיים ולא יכלתי לתפקד ובקושי לשים בגדים שיגעו לי בעור הגוף יכול להגיב מאוד בקיצוניות לכל השינויי הורומנים הפתאומיים האלה

פוסטים נוספים שיכולים לעניין אותך

״אהבה מותקפת״ ככה אני אקרא לפוסט: אני באמצע ההריון הראשון שלי, עם בת שמאוד רציתי אותה. בהתחלה שמחתי מאוד אבל לאט לאט, ככל שסיפרתי לסביבה, התחלתי לשמוע תגובות שפגעו בי. חלק לא אמרו כלום, רק “העיקר בריאות”, חלק חייכו חיוך מאולץ, וחלק ממש הביעו אכזבה אמיתית מכך שלא מדובר בבן. גברים סביבי כולל אנשים קרובים התלהבו כשנולדו בנים לסביבתם, אבל לי אמרו “גם בת זה בסדר”. בהתחלה לא שמתי לב עד כמה זה נכנס לי ללב אך עם חלוף הימים משהו בי כבה לאט לאט במיוחד עם הרגישות וההורמונים בהריון. עכשיו, באמצע החודש החמישי, אני מרגישה כאב אמיתי, ימים של עליות וירידות, יש רגעים שאני מחוברת וחזקה, ויש רגעים של רגישות, ניתוק, ותחושת אשמה – כאילו הבת שלי פחות שווה. כאילו אני לא מצליחה להגן עליה ולעטוף אותה כבר מעכשיו. אפילו מרגישה לפעמים שאני פחות “אמא” – רק כי לא הבאתי בן. זה מתנגש לי עם מה שאני באמת מרגישה: יום אחד אני גאה שאני הולכת להיות אמא לבת, ויום אחר אני מרוסקת. ולפעמים, לצערי, עולה בי תחושת ניכור כלפיה – וזה שובר לי את הלב. אני לא רוצה להרגיש ככה. זו הפעם הראשונה בחיי שאני מרגישה שאני לא שולטת בעצמי. וזה לא אני – אני אוהבת את הבת שלי, גם אם עוד לא פגשתי אותה. אני יודעת עמוק בלב שבת זו מתנה – לי, לאבא שלה, ולחיים שלמים יחד. אבל התגובות מהסביבה, גם אם הן לא באו מרוע – הצליחו לפגוע ולעוות לי את הדרך לחיבור איתה. וקשה לי. אני חייבת להתגבר. קרה לכן משהו דומה? איך התמודדתן עם סטיגמות ותפיסות כאלה? איך התחברתן לעוברית שלכן למרות הכול? אשמח לשתף, לשמוע, ולקבל חיבוק ממי שמבינה 🩷
הריון ולידההריון ולידה
💬33 תגובות👍1 לייקים