באים הביתה אין כלום. עושה עיסוי כרגיל - פתאם מתחיל צירים. העיסוי עד אז גרמו לצירים מדומים בלבד - מין התקשות כזו לא כואבת, אבל בראשון בלילה זה גרם לציר- מין כזה הרגשה של משהו שעולה כואב בגב, מחזיק שניה מפחית ונעלם- בדיוק כמו בתיאורים הייתי בטוחה שזה ציר . אוקי, כמובן שהתרגשנו מאד, כל כך רציתי שמשהו יקרה אז קיבלתי בכיף כל ציר, שמחתי שהגיע. במהלך הלילה באזור 3 התעוררתי מהתחושה של הצירים ולא יכולתי לישון , יצאתי מהחדר והתחלתי לתזמן אותם, הם היו נסבלים לחלוטין, יכולתי לאכול כשהם קרו והכל אבל הם באו כל 5-8 דקות והיו 30-45 שניות. כמובן מעדכנת את הדולה ומחליטים לחכות כי זה ממש לא נראה שאני בלידה פעילה בכלל, הצירים היו לא נוחים אבל בהחלט נסבלים. בערך ב5 החלטתי לשתות חצי כוס יין לבן - אומרים שאם זה צירים מדומים זה יפסיק אותם. הלכתי לישון עד 7 בבוקר בערך והצירים לא נעלמו . במהלך יום שני- חיים כרגיל- בעלי הולך ללימודים כי הצירים ממש ממש סבירים, אני לוקחת הומאופתיה שאמורה לעזור ולגרום לכך שהלידה תמשיך ולא תתקע, מחליטה ללכת לרפלקסולוגיה לזירוז, עושה הליכה, חוקן. הכל כדי לעזור שמשהו יתקדם. במהלך היום בהתחלה התמודדתי עם הכאב עם בקבוק מים חמים בגב, בהמשך השתמשתי עם הטנס- הוא עזר נראה לי יכולתי להרגיש פחות את התחושה בגב ויותר את התחושה בבטן תחתונה. כל היום שני צירים כואבים שבאים כל 4-10 דקות באורך של חצי דקה- דקה. זה היה תלוי בתנוחה שלי, מגיע הלילה אני גמורה מעייפות אבל אנחנו מחליטים קודם לישון וללכת למיון למחרת בבוקר נטו כי נמאס לי שלא מתקדם כלום. לא מצליחה לישון בלילה, הצירים יותר ויותר אינטנסיביים אבל לא מצטופף, ועדיין לחלוטין נסבלים- אני נושמת כל ציר ובין לבין סבבה לגמרי. החלטנו מראש שאלך למיון כשהציר יהיה באורך דקה כל 5 דקות למשך שעה וזה פשוט לא קרה, כל פעם אחרי שהיו כמה יותר צפופים ואינטנסיביים היה הפסקה פתאם בלי קשר או פתאם ציר קצר מאד או לא כואב כך שזה היה נורא מבלבל. שלישי בבוקר בעלי מתעורר אני שבורה מנטלית עייפה גמורה . בוכה שנמאס לי והולכים למיון. הוא אמר שאשתה קצת יין שאצליח לישון קצת ונלך אחרי. אכלתי משהו עם הכוס יין. (כמובן שכל הזמן אני מוודאה שיש תנועות כרגיל). הלכתי לישון עד 12 בבוקר בערך- היין גרם שהצירים יבואו כל 10-15 דקות כך שזה היה ממש נסבל, התעוררתי מכל ציר אבל מרוב עייפות נרדמתי מיידית אחרי . תכלס עד שזזנו למיון היה בערך 4 בצהריים.

מגיעים למיון שבוע 42+1 כמובן שהם בהלם מזה. אני פתיחה 3.5 מחיקה 80, יש מין ייאוש שכמעט יומיים של צירים ואני רק 3.5 במוניטור היו ירידות בדופק כל ציר אז שלחו אותי מיידית לחדר לידה כי הייתי צריכה להיות על המוניטור. הדולה מגיעה, ניסיתי כמה תנוחות- כל ציר אני עם הטנס והדולה עושה מסג׳, מסתבר שהתנוחה שבה לא היו ירידות בדופק היתה לשכב על צד ימין- זה מה שעשיתי… שכבתי על צד ימין, מקשיבה להיפנובירתינג מדיטציה, נכנסתי לזן, היו צירים כואבים, נשמתי דרכם, עשיתי קצת כזה אווו ועבר, הצלחתי לנמנם רוב הזמן כזה הייתי מאד שקועה בעצמי. בערך ב9 וחצי בודקים אותי אני 6.5-7 , ממש ממש שמחתי הרגיש שעברתי את הרוב. לרגע לא חשבתי על אפידורל מהחשש שיגרום ליותר ירידות בדופק וגם ככה כבר יש- פשוט לא עבר לי בראש, שללתי מההתחלה וכל ציר היה סביר ועבר לא הרגיש לי שאני לא מסוגלת זה היה נסבל לחלוטין. עובר זמן אני פתיחה 8… הייתי על פתיחה 8 4 שעות מתוכם בחלק מהזמן נכנסתי לשלב המעבר בשלב הזה הייתי עם מסרק ביד- ללחוץ עליו ובשכיבה, פשוט עשיתי מלא מלא רעש, כל ציר פשוט הייתי קצת מופתעת ממה שאני חווה, אני זוכרת את עצמי צועקת שזה פשוט הזוי מה שאני מרגישה , זה הרגשה משוגעת ממש משהו אינטנסיבי, כבר לא היה לי שליטה על הנשימות בשיא של הציר והיה ממש קשוח, הלחיצות של הדולה בגב ממש עזרו והייתי כזה בתוך עצמי. אני כבר צרחתי ועשיתי מלא רעש כל ציר- לא היה עוד איך להתמודד, רוב הזמן הייתי על צד ימין, ניסיתי על 4 וזה נורא כאב, בעמידה המוניטור היה בסדר אבל כל פעם שנשענתי על משהו היו ירידות בדופק בציר. (רוב הזמן היה האטות בדופק בציר והדולה מהר החליפה לי תנוחה, הרימה רגל, סובבה אותי וכזה והמוניטור הסתדר). בעלי בחדר כל הזמן, בין לבין אנחנו מדברים, צוחקים, אני אומרת לו להתפלל, שאני אוהבת אותו לא יודעת מה יצא. יכולתי ליראות בעיניים שלו עד כמה קשה לו לראות אותי סובלת ככה. ורחמתי עליו. הצוות נכנס, מציע פקיעת מים או פיטוצין כי ״את לא מתקדמת, ואת סתם סובלת ואפשר לזרז״, אני כמובן מסרבת- כי אין סיבה והגוף שלי עובד ואני פוחדת מכל שינוי שמא לא אוכל להתמודד עם הכאב אם יעשו משהו והכאב יחמיר , כל הזמן בראש שלי אני כזה ״אני יכולה, אני בסדר, זה תקין, הכל טוב…״ התקלחתי, שיניתי תנוחות. בכל אופן הגעתי די מהר לפתיחה 10 המים נפקעו לבד. הרגשתי צורך ללחוץ כבר מלפני פתיחה 9 שלא יכולתי להתנגד אליו וכל ציר הייתי גם לוחצת לא רצונית, בין לבין אני אומרת לדולה שלי שאני לא יכולה לא ללחוץ ואני בלחץ מזה כי אני עוד לא 10… סוף סוף הייתי פתיחה 10, אני צועקת להם שזה מרגיש תקוע ולא מתקדם, משהו הזייה ללחוץ החוצה תינוק, כל ציר לחצתי- לא יכולתי שלא. ונשמתי בין לבין- הקשבתי לגוף שלי- כשהרגשתי לחץ- לחצתי וכשהרגשתי שאני לא מסוגלת עצרתי ונשמתי. לא יודעת כמה זמן עבר, (מסתבר אחר כך 20 דקות חצי שעה בערך) הביאו את המראה ואחרי עוד כמה לחיצות המלאך שלנו היה בחוץ. בעלי לידי, כמו שרציתי וחלמתי תמיד, בלי התערבויות, בלי קרעים, בלי תפרים, בלי משככי כאב. ההקלה המטורפת שיש שניה אחרי זה פשוט הרגשה מופלאה. פתאם היה לי מין שקט בגוף- קצת שרף למטה שם אבל זהו. סירבתי לפיטוצין אחרי וביקשתי לחכות עם חיתוך חבל טבור. שבוע 42+2 ילדתי בן ראשון. לידה זה הדבר הכי הזוי שעברתי בחיי, פשוט טירוף, חוויה הזוייה. עבר בקושי שבוע ואני לא זוכרת איך ציר מרגיש ויש לי בידיים את הדבר הכי יפה בעולם בניסים.🩵🥹🙏

תשמעי זה נשמע מטורףףף!!! מאיפה היכולת להכיל את הסיטואציה ככה מבלי לפחד שאולי את טועה? כי הרי הרופאים אומרים ומציעים לך כל רגע לקדם לידה... ועוד בלידה ראשונה! חלום שלי להיות ככה באמונה שהגוף יודע לבד מה נכון... מאיפה כל הידע שרכשת? וחוץ מזה המון המון המון מזל טוב! תגדלו אותו בשמחה ובנחת 🥰

אחותי את אלופה איזה מרגש כמו פרק הבייבי בום😅😅🥳😉