קשה לי על סף בכי. ולא הטיפול והגידול של הילד, חהיפך, מזה אני ברוך ה' חמסה נהנית כל יום מחדש, באה אליו גם בלילה איכשהו עם כוחות מחודשים ותמיד באמפתיה וסבלנות, רוך ונשיקות. קשה לי כשהוא חולה, מעבר לצינונים, שלשולים והקאות שפה אני שוב, ברוך ה' מוצאת את הכוחות והסבלנות להתמודד עם כל זה בנחת ואהבה לתינוקי (בן 8.5 חודשים) אבל כשיש לו חננה באף, בין אם יבשה ובין אם נוזלית, אני מנסה לנקות לו עם כמה שפחות להכאיב לו כי אם זה יבש אז זה כואב להוציא, והוא צורח נשמתו כאילו מינימום מתעללת ה' ישמור. חוששת שהוא יזכור ממני את הדברים האלה ויפחד ממני אבל אם אני לא מוציאה לו אף אחד לא מוציא לו, כולם חוששים שיבכה להם. אז מה? נשאיר אותו עם חננה יבשה באף ואז הוא יותר יתקשה לישון? אשכרה אלה הקטעים שקשה לי איתם וכואב לי שהוא חווה את הכאב הזה כביכול ממני, אבל זה לטובתו בסופו של דבר ועדיין הוא תינוקי, לא מבין שאמא עושה את זה עבורו. הוא עכשיו ממש בכה צרח מבכי ואחרי שהוצאתי לו את החננה פשוט חיבקתי אותו והוא נרדם, נישקתי וחיבקתי עוד 5 דקות עד שיירגע ועדיין, למרות שנרגע ונרדם, מתקשה לחזור לישון ובוכה בגלל זה.

למי זה נראה לגטימי הדבר הזה?

היי בנות שאלה מטופשת אבל מטרידה אותי הבת שלי בת 4 חודשים ואין לה הרבה שער על הראש למישהי זה קרה ועם הזמן צמח המון שער אוושזה בעיה?