בנות דחוף הבת שלי התחיל לה לפני כמה ימים נקודות קטנות אדומות בבטן רק והיום זה התפשט לבטן ללמעלה של הרגליים ולידיים , יש לה חום 38 אבל היא גם מצוננת ממש ויוצאות לה 2 שיניים אחוריות . אפשר לחכות למחר או שזה נראה לכן דחוף למיון ?????

הגיוני שאני שבוע 5 ואני לא מרגישה כל כך תסמינים חוץ מכאבים חזקים בחזה? מדי פעם יש כאבי בטן ובחילות בקטנה וזהו.. מלחיץ אותי קצת

לקחתי בונגסטה ובערך רבע שעה אחרי הקאתי, לקחת עוד אחד? או שהכדור כבר הספיק לעשות את שלו?

שמירת הריון זה תמיד הריון בסיכון ?

בקיצור, נראה לי שזה מה שקרה אנונימית, שכנראה נחסמה אחרי תלונות עליה בפוסט המדובר של היום חזרה, משועממת, כנראה חסרת חיים מסכנה, ומתחזה לבנות אחרות בשם ובתמונה ומגיבה בשמם מחפשת אקשן בקיצור כמה אנרגיות היא משקיעה בזה, הזיה פשוט כשאתן רואות תגובות הזויות, כנסו ליוזר שלה ותדווחו עליה עד שיחסמו אותה שוב

היי בנות, אני פונה אליכן מהמקום הכי חשוף שלי. בעזרת השם, ביום רביעי הקרוב ימלא חודש מהלידה של הבן שלי. אבל אני מרגישה שבאיזשהו מקום – אני עדיין שם. עדיין בלידה. עדיין בתוך ההלם. זאת הלידה השנייה שלי, וציפיתי לחוויה אחרת לגמרי. ידעתי כבר מה זה להביא חיים לעולם, אבל הפעם בגלל המצב הביטחוני ילדתי בחניון של בית החולים שיבא תל השומר. וזה הרגיש לי כמו סצנה מתוך סרט רע. מקום אפור, תעשייתי, מלא בצינורות, כבלים, תקרה חשופה. במקום חדר רגיל, הייתה סביבי אווירה של חירום, לחץ, בלבול. ההפרדה בין יולדת ליולדת הייתה קיר גבס דק שלא נסגר עד הסוף. הקול עובר, התחושות עוברות, וכל אחת הרגישה את הכאב של השנייה. שומעים הכול – את הצרחות של נשים בצירים, את הלחיצות, את ההנחיות של הצוות, את הבכי של התינוקות, את הפחד. אי אפשר היה להתנתק או להתכנס פנימה – הכול היה חשוף, רועש, לא אנושי. והמראה היחיד שהיה לי מול העיניים – תקרה תעשייתית עם כבלים וצינורות. השתחררתי 12 שעות אחרי הלידה, בעודי עוד בטראומה. הגעתי הביתה –שאני עוד מנסה להבין מה עברתי, כבר עמדתי מעל סיר פתיתים ונקניקיות בשביל הבן הבכור שלי. כאילו כלום לא קרה, כאילו הכל בסדר. אני מודה להשם כל יום. אני משתדלת להכניס את עצמי לפרופורציות פעם נשים ילדו בלי תנאים, בלי חדרים סטריליים, בלי עזרה. וברוך השם, אני זכיתי. מעליי, במרחק של כמה קומות, ניסו למחוק חיים ואני הבאתי חיים. וזה לא מובן מאליו בכלל. ברוך השם, יש לי סביבה תומכת אני פורקת לאמא שלי, לאחותי, לחברה טובה, שמחזקות אותי בכל פעם שאני נשברת. אבל אני מרגישה שכל יום שעובר, אני נשאבת לזה עוד יותר. אני מנסה להסתכל על הטוב, על הנס על הילד הטהור שלי שילדתי. אבל הטראומה עולה בי שוב ושוב. זיכרונות, קולות, תמונות – כמו מהדהדים בתוכי. חיפשתי בפייסבוק פוסטים של נשים שילדו בתקופה הזו אולי מישהי עברה משהו דומה, אולי מישהי שיתפה אבל לא מצאתי כמעט כלום. אז החלטתי לכתוב בעצמי. אם גם את ילדת בתקופה הזאת, אם גם את חווית לידה במקום מאולתר, עם רעש, עם פחד, עם הרגשה של הישרדות אני ממש אשמח אם תשתפי, אולי אם נשמע אחת את השנייה, הלב ירגיש פחות לבד. אולי נצליח לרפא זו את זו. מצרפת לכן פה תמונה של “הנוף” שלי בלידה. לא חלון, לא עץ, לא שמיים – אלא צינורות תעשייתיים ותקרה חשופה. הדימוי הזה לא יוצא לי מהראש. תודה על מי שקוראת, עונה, שולחת חיבוק. זה לא מובן מאליו בכלל. ♥️ ותודה גדולה להשם יתברך שזכיתי להביא חיים לעולם, דווקא מתוך החושך של המלחמה והמצב הקשה שעברנו.