אני ממש לא יודעת מה לעשות. פליז אל תשפטו. תתנו טיפים להתמודדות. כי אני על סף להרים ידיים. וזה יגמר לא טוב אם זה מה שיקרה. יש לי ילדה בת חמש, ואני לא יודעת איך להתמודד איתה. זה נוראי פשוט. אני רואה מסביב ילדים בגילה, מתנהגים בצורה נורמטיבית לגמרי. והיא באמת, כמו משוגעת. נכנסת לטנטרום ואין עם מי לדבר. היא כאילו אוטמת את עצמה, לא מוכנה לשמוע מה מבקשים ממנה. מסרבת בתוקף להקשיב למבוגרים(גם במצב רגיל ולא בזמן טנטרום) אני מאבדת עשתונות מולה. כי ההתנהגות שלה לא תקינה בשום מצב. הכל בצרחות איומות, בכי מטורף. היסטריה פסיכית. לא מצב תקין. ועבדתי עם ילדים בגילה. ויותר קטנים. זה לא חדש אצלה. אבל ככל שהיא מתבגרת בגיל, זה מרגיש ששכלית היא חוזרת חזרה. מתנהגת כמו תינוקת. אני אומרת מילים לעברה שאני לא רוצה להגיד, אבל אני לא מצליחה לשלוט במה שיוצא לי מהפה כשהיא באטרף הזה. זה יכול להימשך שעה. ואני באמת מאבדת את זה. היא לא מקשיבה לאף אחד, שמה זין על כולם. עושה דווקא לכולם. על פניו, כשהיא לא בהתקף פסיכוטי הזה ,היא יכולה להיות ילדה מקסימה. וכולם חושבים ככה מסביב. עד שהשד יוצא ממנה. התגובות שלה לכל דבר מוגזמות וקיצוניות בטירוף. אחותה הקטנה לא מתנהגת ככה, והיא כשהייתה קטנה יותר כן התנהגה כבר באטרף כזה. כמובן שזה לא הגיע אז לרמות כאלו. אבל עכשיו, זה פשוט לא נורמלי. מביאים לה פליז בטוסיק (ואני יודעת שזה לא תקין, וזה גם לא עוזר. אבל לכמה רגעים זה ממתן אותה עד שהיא שוב מאבדת את זה) אני אוכלת את עצמי מבפנים אחרי זה. אני מרגישה חרא אמא שאני לא יודעת איך להכיל את כל הטנטרומים המוגזמים שלה. ראיתי טנטרום של ילד אוטיסט בתפקוד בינוני, ובחיי שהבת שלי עוברת אותו בהתקף פסיכוטי שלה בלי למצמץ. ברור לי שיש לה בעיה עם גבולות, ועם קבלת סמכות ממבוגרים. אבל זה כבר לא נורמלי. היא פשוט לא רוצה להבין מה שאומרים לה. לא מפנימה דברים שאומרים לה ודברים שמבקשים ממנה לבצע. בגן היא כביכול מלאך. בבית היא השטן בהתגלמותו. בוכה בהיסטריה כאילו מרסקים לה את הצורה. וזה כמובן לא קורה. עכשיו היה לה התקף פסיכוטי נוראי כי ראיתי שיש לה תולעת בפות. אמרתי לה שחייבים להוציא אותה. לא יכולתי לתת לה ללכת לישון עם תולעת שראיתי אותה זזה! ניסינו בטוב, ניסינו ברע(להחזיק לה את הרגליים כזה קצת בכוח שלא תסגור אותן) הייתי עם פנס על הראש, וזה באמת עניין של שניה להוציא אותה. והיא ממשיכה בטנטרום ההיסטרי שלה. בסוף הצלחנו, היא נרגעה לכמה רגעים, והוכחתי לה שזה לא כואב וזה לקח בדיוק שניה וחצי. בסוף היא החזיקה את הרגליים לבד, ונתנה לי להוציא את התולעת, אבל עד שזה קרה, הייתי בטוחה שיזמינו משטרה עם הצרחות שהיו. ובזמן שאני אומרת לה שזה בגלל שהיא דוחפת את האצבעות שלה לפה כל הזמן, גם בגן, בגלל זה יש לה עכשיו תולעים, היא שוב ושוב ושוב דוחפת אצבעות לפה. ממש כמו תינוקת. עכשיו היא נרדמה אחרי שבכתה בטירוף בלי הפסקה איזה רבע שעה, אולי יותר. אני כבר לא יודעת מה לעשות איתה. אני שוקלת לא להעלות אותה לכיתה א זה קודם כל, כי אין מצב שהיא תצליח להתאקלם בבית ספר עם ההתנהגות שלה. אני לא צריכה שתעשה בושות והמורה תעיף אותה מבית הספר על התנהגות. כי זה מה שיקרה. הלוואי והיה אחרת. ניסינו בעבר הדרכת הורים, זה לא הלך. לא היה שום חיבור, אבל כבר שילמנו אז מה נעשה. ואין לי כסף להוציא שוב על הדרכת הורים. אני עכשיו יושבת וכותבת את המילים האלו ברעידות של כל הגוף. מעין התקף חרדה בגלל מה שקרה עכשיו. זה היה ממש קיצוני הבכי והצרחות שלה. אני מתחילה לחשוב אולי היא על הספקטרום? כי התגובות שלה לא בריאות, ואף פעם לא היו בריאות. אבל בתקופה האחרונה זה רק מחמיר ומחמיר. ובגלל זה גם התגובות שלי נהיות יותר חמורות. אני שונאת את עצמי על זה, ממש ממש שונאת את עצמי. הילדה הלכה לישון אחרי שבכתה את חייה, נהייתה אדומה כמו עגבנייה. ואני לא אצליח להירדם בלילה. ואני אשנא את עצמי עכשיו לנצח על הסיטואציה הזו שקרתה. אבל פשוט לא יכולתי להשאיר אותה ככה. עם תולעת חיה בנרתיק. אמרתי לה שזה או אני או שניסע למוקד. היא לא רצתה מוקד מן הסתם. אבל גם לא שיתפה פעולה, בשום דרך. מה לא ניסינו להגיד. איך לא ניסינו להציע לה לשכב. לבד עם עזרה שלנו. עליי או על בעלי, על המיטה על הפוף על השטיח. כלום כלום. צורחת את חייה ומסרבת לשתף פעולה. וזה לא כואב. שמתי פנס ותוך שניה התועלת יצאה לקצה ותפסתי עם מגבון. שניה וחצי בפועל. אבל כמה עצבים הוצאנו כולנו בגלל הבכי שלה.