אני לא מסוגלת יותר, תעזרו לי. אני שבועיים אחרי לידה, עם תינוקת נוספת בת שנה וחצי. מרגישה שהחיים שלי בקריסה. בעלי ואני תמיד היינו חלוקים לגבי איפה לחיות, הוא תמיד משך לכיוון שלו ועברנו לגור בדרום לפני כמה שנים טובות, חיינו שם לצד המשפחה שלו ורחוק מהמשפחה שלי, טיפה של עזרה לא קיבלתי שם מאף אחד וסתמתי את הפה. מפרוץ המלחמה ברחנו משם בגלל המצב ועברנו לגור זמנית ביחידת דיור אצל ההורים שלי. כמובן שזה לא שיא הנוח אבל משרת אותנו כרגע היטב וגם ככה רצינו לחסוך כסף ולהתאושש כלכלית וזה יצא לנו טוב. כאן לעומת זאת אנחנן מקבלים ים של עזרה מכל כיוון. מאז שאנחנו פה הוא לא מפסיק לדבר על לחזור לגור שם, מה שמבחינתי לא אופציה אפילו, הוא לא רואה אותי, לא מעניין אותו אשתו, מעניין אותו רק לגור קרוב להורים שלו, בעיר שהוא נולד בה. לי אף פעם לא היה טוב שם בלי קשר למלחמה ואחרי שגרתי שם כמה שנים הסברתי לו שאני לא רואה את עצמי חיה שם ומגדלת את ילדיי רחוק כל כך מהמשפחה שלי ובלי שיש להם את היכולת לעזור לי ולהיות שותפים. עכשיו אנחנו אצל ההורים שלי, שבועיים אחרי לידה, אני עדיין כאובה קצת ומדממת, עברתי לידה לא פשוטה מנטלית, עם שני תינוקות קטנים והוא פשוט רב איתי עכשיו על זה שהוא רוצה ללכת למשפחה שלו בשישי שבת הבאים, הסברתי לו שמבחינתי כרגע באמת שאין אפשרות, אצלם זה חדר קטן, לישון בו עם שני תינוקות, עוד לא אפילו הצלחתי להבין את הקטן ואת הצרכים שלו, הכל חדש לי. אפילו בבית זה קשה כשהם בחדרים נפרדים אז על אחת כמה וכמה בחדר אחד בבית שלהם כשלא נוח, הכל צפוף, אין עריסה והלול שיש שם של הילדה הגדולה שלי פצפון וכבר לא מתאים לגודל שלה. מה גם שהבית שלהם קפוא ברמות קיצוניות, תמיד אחרי שאנחנו באים אליהם מישהו מאיתנו חוזר חולה, אני לא אדליק מזגן על חום בחדר צפוף וקטן עם התינוק כי הוא כולה בן שבועיים וזה לא בריא לו בשום צורה.. בקיצור אני אפילו לא מצליחה לדמיין את זה, שלא נדבר על זה שאני כאובה ורוצה רק להיות באזור הנוח שלי. אני מניקה גם בנוסף להכל ועדיין חווה את הקשיים של ההתחלה. בקיצור אין הבנה מצדו, אמצע הלילה והוא הרים עליי את הקול וגרם לי להיכנס למיטה חנוקה… כואב לי שהילדים צריכים לשמוע, אפילו שהם קטנים ואפילו שהגדולה ישנה אבל איזו אווירה בבית היא מקבלת ככה?!? הןא פשוט לא מבין אותי, אפילו לא מתאמץ להבין אותי! מבחינתו נוסעים להורים שלו לכל השישי ולא מעניין אותו בכלל מה אני חושבת… הסברתי לו שהילד עדיין קטן ואשכרה לא אכפת לו, מבחינתו שאני אשב עכשיו בבית ואחשוב עם עצמי איך אני הולכת לעשות את זה. פשוט רוע אין לי משהו אחר להגיד.. הסברתי לו שזה בסדר שהוא רוצה ללכת ושנלך בשבת בבוקר, ממש מהבוקר מוקדם וככה נפתור את העניין אבל הןא בשלו, רוצה ללכת לכל השישי כולל לישון שם. נמאס לי כבר הכל איתו בריבים, הכל איתו בחוסר הבנה. שלא נדבר על זה שהוא אומר לי דברים קשים בלי שום קשר… אני אחרי לידה, כולי הורמונים ואני פגיעה.. זה לא אכפת לו. במקום לתת לי הרגשה טובה אני מרגישה תמיד באי שקט ותמיד עם מועקה גדולה בלב. למה זה מגיע לי?! אני ריאה מסביבי כל כך הרבה זוגות שהבעל מכיל, תומך באישה, זורם איתה… למה אצלנו הכל נתקע? למה הוא כל כך מגעיל אליי למה?? במקום להעריך אותי על שני האוצרות שלנו… לתת לי הרגשה טובה אחרי הלידה. בא לי למות פשוט מרוב שרע לי והדבר היחיד שמחזיק אותי זה הילדים שלי. שהכל למענם ואם לא הם, לא הייתי נשארת… אני בת להורים גרושים ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אתגרש לא משנה מה יקרה למען ילדיי, שלא יעברו מה שעברתי ואני מרגישה שאני נענשת כל יום ביומו עם בן אדם כזה שרומס אותי ונותן לי להרגיש כל כך רע. הוא מבין בכלל כמה נזק הןא עושה לי נפשית?

שוטרת/אשתו של שוטר - מישהי יודעת כמה הנחה יש דרך המשטרה למעונות?

נכון שהאינטואיציה הנשית תמיד צודקת? אני פשוט בוכה. מרגישה שבעלי מתרחק… הוא עובד בשב״ס ככה שלא נמצא הרבה בבית בלילות ופתאום לא מתקשר, אני מתווכחת איתו אפילו לא טורח להגיב ולחייג (מה שלא היה פעם). אני מרגישה נורא, בא לי לבכות פשוט

היי יפות מאיזה בטא כבר לא צריך לבדוק הכפלה?

מאיפה כדאי לקנות ביגוד ראשוני לבייבי ? ואיך מלבישים באוגוסט ?