אוף עצבנית וכועסת על עצמי שהגעתי לרמת העצבים הזאת.. מאז החופשת לידה אני מנסה לעבוד על עצמי אפילו לפני ולא להתעצבן ברמות מוגזמות. עכשיו מי שיכול להוציא אותי מדעתי תמיד זה בעלי והמשפחה שלו... חמתי עוזרת לי, ילדתי לפני שלושה חודשים.. גם לפני הלידה היתה מוציאה את הגדול שלי ונשארת איתו שעה שעה וחצי עד שבעלי מגיע בערך שלוש או ארבע פעמים בשבוע. כשיצאתי לחופשת לידה גם המשיכה להוציא אותו כדי שאני לא יצא עם הקטנה. היום היא שאלה אם היא תוציא אמרתי לה מה שהיא רוצה שאני בכל מקרה יבוא ונטכל להוציא ביחד או שאני יכולה להסתדר לבד.. ושהיא מוזמנת אלינו בלי קשר ... סתם להעביר את הזמן לאכול עוגה היא בפנסיה. הגדול שלי ממש מקנא ועדיין מסתגל אז חשוב לו שאני יוציא אותו מהגן ואני משתדלת לעשות את זה. כשהגעתי לגן היא הייתה עם הילד של גיסתי. והם באו אלינו. עכשיו מדובר בילד בן שלוש ובאמת שאן לי בעיה שהוא יבוא לשחק עם הבן שלי אבל לפחות שתגיד לי. ממש עיצבן עלי שהיא נוחתת עלי איתו ולא מודיע, במיוחד שדיברנו שעתיים לפני... כמובן שהוא הגיע היה נודניק וקרציה והיה רק על חמתי ככה שחוץ מבלאגן לא היה שום תועלת. כל כך מכעיס אותי שמתייחסים אלי כאילו שאני אויר... את יודעת אזה לילה היה לי עם הקטנה? אני מניקה בקושי ישנה, הגדול בהסתגלות אז הוא גם מעיר אותי בלילה ואני קמה ארבע חמש פעמים בלילה בקושי ישנה נרמאלי.. אמרתי לה על זה אבל כאילו אני מרגישה שממש רמסו אותי ולא אכפת לה בכלל ממני. הערתי לה שתעדכן אותי לפני שבאה איתו והיא ענתה "זה לא היה בתכנון" שתכלס היא הייתה אצלה לפחות מהשעה שתיים הוצאנו את הילד שלי בשלוש וחצי, אז שעה וחצי לסמס לא יכולת? בעלי מבין את הבעיה אבל מרגישה שכל הזמן רומסים אותי ואני צריכה להתחנן לכבוד בסיסי ..