אתמול סיפרנו לחמתי על ההיריון, כנראה שכבר זיהתה מלפני (חודש שני בלבד כרגע) ציפיתי לתגובת התרגשות ושמחה, חיבוק, מילים חמות משהו.. חיכינו להיריון הזה הרבה וקיבלנו תגובה קצת אדישה וקרת רוח.. בנוסף ביקשנו ממנה לא לספר לאף אחד ושנחכה עם זה אבל היא הלכה לספר לבת שלה ולגיס .. ישנתי על זה לילה וקמתי עצבנית עם מצבי רוח. האם רק אצלי זה ככה שהחמה קרה גם בבשורה הכי שמחה שיכולה להיות. מבחינתי התנהגות ואיך שאדם מגיב לסיטואציה מעידה המון על האופי והיחסים שלו עם הצד השני. תמיד חלמתי שהמשפחה של בעלי תיהיה חמה, עוטפת ומחבקת וזה צורם לי שזה ככה. איך אפשר להיות אדישה וקרת רוח לבשורה שאת הופכת לסבתא? זה יושב עלי ומשפיע עלי הייתי חייבת לפרוק.