וואו כתבתי את זה לפני שנה וחודש… אני כותבת בבוקר בלב נדכה. במו ידיי ובאפס מחשבה תחילה הרסתי את מה שאתה רוצה לבנות, אולי לפעמים לא בתבונה, אך מתוך כוונה טובה. הראש מלא במחשבות שמתרוצצות להן והעיניים זזות לאט, לאות ורפויות כי הבוקר קמתי מוקדם לטפל בזאטוט. אף אחד לא חייב לי ואני חייבת לו. ואם אין אני לי מי לי? חז״ל צדקו. אם אני לא אפעל למען עצמי, אם לא אפול למים העמוקים בכוחות עצמי, מי יעשה זאת למעני? אלוהים, כמה סימני שאלה ואלפי תשובות רצות בראש כמו שליפים שבזמן אמת לא יודעים מהי התשובה המדויקת. כרגע אני כלוט בערפל, מפלסת את דרכי בחיים עם יצור שתלוי בי עשרים וארבע שעות, לאחר מעבר דירה, אירוסין, חתונה פומפוזית, התרוצצויות, ריהוט הדירה, הריון, לידה קשה, דכאון ואשפוז פסיכיאטרי ממושך, הריון שני והפלה. ובתוך כל הרשימה השחורה הזאת מסתתרת נקודת אור קטנה שהחזיקה אותי מליפול אל תוך תהום, אתה. אני מאבדת שליטה לפעמים כי אתה לא מבין על כמה דברים אני אחראית ביומיום, ושהראש פועל כל הזמן, הנשמה מתעייפת- נשאלת השאלה, האם אפשר רגע לעצום את העיניים בלי לדאוג יותר מדי? או שזהו גורלה של אישה? אני תוהה. העייפות, העייפות לוקחת את שמחת החיים, השחיקה של השגרה כמו אות במקלדת שמסרבת לפעול ואתה מנסה ללחוץ כמה פעמים, מעייף. אני כועסת על עצמי, על כך שקשה לי פשוט לדחוף את עצמי ולזרום עם העדר. לעשות את מה שכולם עושים כי חייב. אני רוצה שתבין שהמכות והצעקות לא מגיעות מכיוון של רוע או כעס, אלא חולשה ותסכול ברגע שאתה צועק במקום שאין בו איש ואף אחד לא שומע- אז הגוף מתחיל לפעול. אני חושבת שהדחף שלי יותר חזק מהמחשבה. איך יכולתי להשאיר סימני כאב על אדם אהוב שרק רוצה שיהיה טוב? אין מילים שיכולות לתאר את הצער שלי, וזהו פחות או יותר… סליחה. אני מנסה לעבוד על זה, מנסה. המחלה הזאת לא פשוטה, ההתמודדות ביחד עם האמהות ולהיות אישה בבית ולספק תמיד אווירה נעימה זה דבר מאתגר שמצריך כוחות. ולפעמים צריך להתאפס לבד… לא ללכת לקיצון, כמו לנסוע לאמא עם הילד לכמה חודשים, אלא לקחת חופשה ולעתים עיניים ככה לבד. מותר לי. הילד יהיה בסדר. זה בשביל שאני אוכל לחזור אליו נטולת כעסים ומרמור מחודשת וחזקה. גם מכונית צריכה תחזוק מדי פעם אחרת היא תתקלקל….