מרגישה אשמה. מתכוונת להכניס לפעוטון תינוק בן חצי שנה, כשהתכנון המקורי היה שאשאר איתו בבית עוד שלושה חודשים. מתביישת להודות שכבר קשה לי. בלילה האחרון זה היה הלילה היחיד שבעלי היה שותף איתי לטיפולים הליליים בתינוק (כי עד עכשיו הייתי על הנקה בלעדית, אז לא היה לו בשביל מה לקום), והוא לא הבין איך אני עושה את זה לבד כל כך הרבה זמן. גם אני לא מבינה. לא ישנה בלילות וגם לא בימים. פשוט כי אין לי איך. כבר חצי שנה שלא יכולה לעשות כלום באמת למען עצמי ורק בשבילי. לא לצאת לאימון (כי עד עכשיו סרב לבקבוקים), לא לקרוא ספר בנחת, ואפילו לא לצאת קצת להתאוורר מהבית בלי נספח קטנטן וחמוד שמצטרף אלי. איבדתי את העצמי שלי, ואני מקריבה הכל למען התינוקי. אבדה לי שמחת החיים, התשוקה ללקום בבוקר, וכבר חודשים שאין לי סבלנות לבכורה בת הארבע וחצי. מרגישה שנכון עבורי להכניס את הקטני עכשיו למסגרת, אבל מרגישה אשמה כי אולי זה לא נכון עבורו. מנסה להרגיע את עצמי ולהגיד שתמיד יהיו חששות, לא משנה באיזה גיל מכניסים למסגרת, אבל עדיין מרגישה אשמה. ואגואיסטית- שבגלל נוחות שלי אני מתכננת להכניס כבר עכשיו. איך יוצאים מהלופ המחשבתי הזה שאין לו סוף???