שבוע 16, יושבת לי במרפסת אחרי שעה שבכיתי. מסתכלת על 2 הילדים המדהימים שלי, אומרת תודה על המשפחה ועל הבן זוג שלי, ולא מצליחה להתאושש מזה שעד לפני חצי שעה צרחתי על הבן שלי בלי שמגיע לו. על שטות מטופשת. הכל בגלל חוסר שעות שינה. אני כל כך עייפה. לא זוכרת מתי ישנתי לילה שלם וכל כך כועסת על עצמי ומתביישת שכעסתי עליו. הוא ילד בן 3.5. ילד חלום שלא מגיע לו אימא מפלצתית כזאת. כל שניה שניה נזכרת במבט המבוהל והעצוב שלו באותו רגע ומתחילה לבכות את חיי. מה הוא ילמד ממני עם התנהגות כזאת. זהו.. לא יודעת מה לעשות. לא מצליחה להשלים שעות שינה. ממש קשה להירדם אחרי שהתעוררתי..