אני כל כך גאה בבן שלי. ורוצה לשתף היינו בגינת משחקים היום. ומלך הכיתה הנהיג חבורת בנים שהציקה לזוג בנות עולות חדשות, במסווה של משחק תופסת. הן ניסו להסתתר ליד הסבתא שהביאה אותן לשם אבל היא לא התעניינה בהן רק רצתה לקרוא את הספר שלה. שאלתי את הבן שלי ששחק ליד מה דעתו על הסיטואציה. אמר לי הם משחקים נראה שמלך הכיתה ממש נהנה. ומה עם הבנות ? שאלתי. הן נהנות? אני לא יודע הוא ענה לי. איך אתה יכול לדעת? שאלתי אותו. אפשר לשאול אותן הוא ענה. ואז לאחר מחשבה מסויימת ניגש ושאל. התבוננתי מהצד מרחוק בזמן שהייתי עם אחיו הקטן והתינוקת. הן ענו לו בעברית רצוצה שממש לא ושמלך הכיתה קרא להן פחדניות והחברים שלו גדולים ומפחידים אותם וכל הזמן מנסים לחבק אותן וזה לא מוצא חן בעינהם. אז הבן שלי קם ודרש ממלך הכיתה להפסיק. לא באלימות. פשוט בתקיפות. ואז שמלך הכיתה התנגד הציע לנהיג משחק תופסת חדש בעצמו בלי לספור את האפס ההוא. וגרם לכל החבורה לזרום איתו ולא נתן למלך הכיתה לחזור להציק להן אף שרצה. הייתי מאוד גאה בו. הוא בן 6 ולמרות זאת ידע להוביל את כולם מכיון רע לכיוון טוב ולעמוד על שלו מול מישהו גדול וכרזמטי יותר ממנו. זה הרגעים האלה שאני מבינה שעשיתי משהו טוב בחינוך